בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

 

ע"פ 4456/14

ע"פ 4568/14

ע"פ 4735/14

ע"פ 5076/14

ע"פ 5270/14

ע"פ 5433/14

ע"פ 5496/14

ע"פ 5546/14

ע"פ 5549/14

ע"פ 5669/14

 

לפני:  

כבוד השופט ס' ג'ובראן

 

כבוד השופט נ' הנדל

 

כבוד השופט ע' פוגלמן

 

כבוד השופט י' עמית

 

כבוד השופט צ' זילברטל

 

המערער בע"פ 4456/14:              אביגדור קלנר

 

המערערת בע"פ 4568/14:           מדינת ישראל

 

המערערים בע"פ 4735/14:

 

 

 

המערער בע"פ 5076/14:

 

1. הלל צ'רני

2. הולילנד תיירות 1992 בע"מ

3. הולילנד שירות לנופש (ישראל) בע"מ

 

אורי שטרית

 

המערער בע"פ 5270/14:              אהוד אולמרט

 

המערער בע"פ 5433/14:              אליעזר שמחיוף

 

המערער בע"פ 5496/14:              מאיר רבין

 

המערער בע"פ 5546/14:              דני דנקנר

 

המערערת בע"פ 5549/14:           חברת הולילנד פארק בע"מ

 

המערער בע"פ 5669/14:              אורי לופוליאנסקי

 

 

 

נ ג ד

                                                                                                  

המשיבה בע"פ 4456/14, ע"פ 4735/14, ע"פ 5076/14, ע"פ 5270/14, ע"פ 5433/14, ע"פ 5496/14, ע"פ 5546/14, ע"פ 5549/14 וע"פ 5669/14:

 

 

 

 

מדינת ישראל

 

 

המשיבים בע"פ 4568/14:

 

 

 

 

1. הלל צ'רני

2. אביגדור קלנר

3. הולילנד תיירות 1992 בע"מ

4. הולילנד שירות לנופש (ישראל) בע"מ

5. חברת הולילנד פארק בע"מ

 

ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן) בת"פ 10291-01-12 מיום 31.3.2014 וגזרי הדין מיום 13.5.2014 ומיום 19.6.2014

                                          

תאריכי הישיבות:

 

 

ט' בכסלו התשע"ה

י"א בכסלו התשע"ה

י"ב בכסלו התשע"ה

ט"ז בכסלו התשע"ה

י"ח בכסלו התשע"ה

 

 (1.12.2014)

 (3.12.2014)

 (4.12.2014)

 (8.12.2014)

 (10.12.2014)

בשם המערער בע"פ 4456/14 והמשיב 4568/14:

 

 

 

עו"ד איתן מעוז; עו"ד דקלה קרני

 

 

בשם המערער 1 בע"פ 4735/14 והמשיב 1 בע"פ 4568/14:

 

עו"ד גיורא אדרת; עו"ד יפעת מנור-נהרי;

עו"ד אורן אדרת

 

 

בשם המערערות 3-2 בע"פ 4735/14 והמשיבות 4-3 בע"פ 4568/14:

 

 

עו"ד גיל פרידמן

 

 

 

בשם המערער בע"פ 5076/14:

 

עו"ד קנת מן

 

 

 

בשם המערער בע"פ 5270/14:

 

עו"ד נוית נגב; עו"ד איריס ניב-סבאג; עו"ד אלון ביכלר; עו"ד אלי זהר; עו"ד רועי בלכר; עו"ד ליאת ארזי

 

 

 

בשם המערער בע"פ 5433/14:

 

עו"ד אירית באומהורן

 

 

 

בשם המערער בע"פ 5546/14:

 

עו"ד ד"ר יעקב וינרוט; עו"ד יחיאל וינרוט; עו"ד עמית חדד; עו"ד אופיר חוגרי; עו"ד יורם ראב"ד; עו"ד טל שפירא; עו"ד נטע לוין

 

 

 

 

בשם המערערת בע"פ 5549/14:

 

 

בשם המערער בע"פ 5669/14:

 

עו"ד ד"ר יעקב וינרוט; עו"ד יחיאל וינרוט; עו"ד עמית חדד; עו"ד אופיר חוגרי

 

עו"ד יאיר גולן; עו"ד נחשון שוחט

 

 

בשם המשיבה בע"פ 4456/14, ע"פ 4735/14, ע"פ 5076/14, ע"פ 5270/14, ע"פ 5433/14, ע"פ 5496/14, ע"פ 5546/14, ע"פ 5549/14 וע"פ 5669/14 והמערערת בע"פ 4568/14:

 

 

 

 

 

עו"ד יהונתן תדמור; עו"ד זיו אריאלי; עו"ד אתי בן דור; עו"ד נורית הרצמן; עו"ד ירון גולומב; עו"ד אביבה חפץ-נוימן; עו"ד אלעד פנחס; עו"ד עודד קם

 

 

 

פסק-דין

 

חלק כללי 7

השופט ס' ג'ובראן:. 7

פתח דבר. 7

תמצית כתב האישום. 8

עדות עד המדינה. 16

השופט נ' הנדל:. 37

על השוחד ועל העיוורון 37

ע"פ 4735/14 - צ'רני ואח' נ' מדינת ישראל. 51

השופט י' עמית:. 51

רקע עובדתי 51

אפיזודה א'  – הלוואות בסך 8.9 מיליון ש"ח ואיפוסן בספרים. 62

אפיזודה א' – דיון והכרעה. 76

אפיזודה א' – סיכום. 92

אפיזודה ב' – הלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח. 93

אפיזודה ג' – הלוואות בסך 675,000 ש"ח. 93

אפיזודה ב' –  דיון והכרעה. 104

אפיזודה ג' – הלוואות בסך 675,000 ש"ח – דיון והכרעה. 137

אפיזודות ב' ו-ג' – סיכום. 143

אפיזודה ד' – תשלום בסך 300,000 ש"ח. 148

דיון 152

ניתוח הראיות. 168

שלוש הערות לסיום הפרק. 175

שנת 2007 ואילך – תכתובות מאוחרות והסכם ההיפרדות. 178

התכתבויות מאוחרות – סיכום. 226

רישום כוזב והלבנת הון 227

תשלומים בשנת 2004. 229

אפיזודה ה – תרומות ל"יד שרה" ולמוסדות "בית מלכה". 232

דיון והכרעה. 235

(1) תרומות ל"יד שרה". 235

(2) תרומות למוסדות "בית מלכה". 247

סיכום הערעור על הכרעת הדין 262

ערעורן של הולילנד לנופש והולילנד תיירות. 268

ערעור הצדדים על גזר הדין 269

ע"פ 4456/14 - קלנר נ' מדינת ישראל. 275

השופט צ' זילברטל:. 275

רקע כללי 275

הכרעת דינו של בית משפט קמא. 280

פרשת הזרע טענות הצדדים. 296

הכרעת דינו של בית משפט קמא פרשת הולילנד. 305

פרשת הולילנד טענות הצדדים. 312

דיון והכרעה מבוא. 317

הראיות הכלליות שבבסיס הרשעתו של קלנר. 323

הראיות לאירועי השוחד הספציפיים. 342

פרשת הזרע. 344

תשלום שוחד כתב ההרשאה לתכנון 348

תשלום שוחד תמ"מ 3/5 (פארק איילון) 360

פרשת הולילנד. 369

תשלום שוחד תוספת יחידות דיור (תוספת שבס) 374

תשלום שוחד תב"ע ו' 379

סיכום. 382

ערעורה של הולילנד פארק. 383

הערעורים על גזר הדין 383

ע"פ 5496/14 - רבין נ' מדינת ישראל. 391

ע"פ 5546/14 - דנקנר נ' מדינת ישראל. 391

השופט נ' הנדל:. 391

פתח דבר. 391

פרשת קרקעות המלח – ערעורו של דני דנקנר. 392

עיקרי העובדות וההרשעה. 392

תמצית המחלוקת בתיק שלפנינו: סעיף 295 לחוק העונשין ויישומו 393

השאלה המשפטית: שוחד הנעה – אופי האיסור וגבולותיו 397

השאלה העובדתית: תכלית העברת הכספים מדנקנר לרבין 416

א. טיב פעולותיו של רבין 417

ב. נסיבות ההתקשרות בין דנקנר ורבין 422

ג. ראיות משניות נוספות. 427

סיכום: תיווך בשוחד לפי סעיף 295 לחוק העונשין 431

הערה בדבר תוכן ההרשעה בבית המשפט המחוזי 433

רישום כוזב במסמכי תאגיד והלבנת הון 436

פרשת קרקעות המלח – ערעורו של רבין 437

אחר הדברים האלה. 439

התוצאה בפרשת קרקעות המלח. 452

פרשת הולילנד – ערעורו של רבין 453

עונשו של רבין 458

השופט ע' פוגלמן:. 459

על ה"יש" הראייתי בתיק זה. 467

סיכום ומסקנות. 484

היפותזה חלופית סבירה. 484

העבירות הנוספות – הלבנת הון ורישום כוזב. 499

גזר הדין 500

רבין 500

דנקנר. 502

השופט י' עמית:. 505

השופט ס' ג'ובראן:. 516

ע"פ 5669/14 לופוליאנסקי נ' מדינת ישראל. 523

השופט ע' פוגלמן:. 523

הרקע המוסכם הצריך לעניין 524

דיון והכרעה. 526

היסוד העובדתי 526

תרומה – "מתת" שהיא שוחד?. 527

מניעי התורמים: מדוע תרמו צ'רני ודכנר?. 535

היסוד הנפשי 565

סיכום החלק הכללי 591

הכרעת הדין – סוף דבר. 603

הערעור על גזר הדין 605

חריגה ממתחם העונש ההולם. 614

חריגה ממתחם העונש ההולם – כיצד?. 626

מן הכלל אל הפרט. 627

חריגה ממתחם העונש – סיכום. 629

סוף דבר. 629

השופט נ' הנדל:. 630

ע"פ 5076/14 - שטרית נ' מדינת ישראל. 633

השופט ע' פוגלמן:. 633

הרקע המוסכם הצריך לעניין 634

דיון והכרעה. 636

עבירות השוחד. 636

היסוד העובדתי 636

היסוד הנפשי 663

עבירת הלבנת ההון ועבירת הרישום הכוזב. 672

הכרעת הדין – סוף דבר. 678

הערעור על גזר הדין 679

ע"פ 5270/14 - אולמרט נ' מדינת ישראל. 691

השופט ס' ג'ובראן:. 691

האישום הראשון – העברת 500,000 ש"ח ליוסי אולמרט על ידי עד המדינה לבקשת אולמרט. 692

דיון והכרעה – האישום הראשון 699

לגופו של עניין – האם יוסי אולמרט קיבל כספים מעד המדינה?. 710

מודעותו של אולמרט להעברת כספים בסכום משמעותי מעד המדינה ליוסי 732

ארבעת התרחישים החלופיים. 739

תרחיש 1: אברהם נתן ביקש מעד המדינה להעביר כספים ליוסי אולמרט. 739

תרחיש 2: יוסי אולמרט ביקש מעד המדינה להעביר לו כספים. 741

תרחיש 3: עד המדינה העביר מיוזמתו ליוסי אולמרט כספים מבלי שאולמרט ידע על כך. 744

תרחיש 4: אהוד אולמרט פנה לעד המדינה וביקש ממנו להעביר כספים לאחיו 754

סיכום האישום הראשון 765

האישום השני – קבלת 60,000 ש"ח לטובת כיסוי גירעונות בחירות. 766

דיון והכרעה – האישום השני 773

סיכום האישום השני 795

גזר הדין 796

השופט נ' הנדל:. 800

פתח דבר (שהוא גם סופו) 800

האם יוסי קיבל כספים מדכנר, ואם כן – באיזה סכום?. 802

שאלת השאלות – האם אולמרט ידע על העברת כספים בסכום משמעותי מדכנר ליוסי?. 809

רקע וחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן 809

הערה מתודולוגית-נורמטיבית. 811

א. סוגיית הבקשה: האם אולמרט ביקש מדכנר שיעביר כספים לאחיו?. 816

דכנר – קווים לדמותו 817

התרחיש לפיו יוסי פנה לדכנר בבקשה לסיוע כספי 823

מתי נודע לאולמרט על חומרת מצבו הכלכלי של יוסי?. 828

מערכת היחסים בין האחים. 833

ב. סוגיית הידיעה: האם אולמרט ידע על העברת הכספים מדכנר לאחיו?. 842

האפשרות שיוסי לא סיפר לאולמרט על העברת הכספים היא סבירה והגיונית. 843

האפשרות שדכנר לא סיפר לאולמרט על העברת הכספים היא סבירה והגיונית. 847

ג. "ציר הזמן". 853

על חולשתם של החיזוקים לתרחיש לפיו אולמרט ביקש מדכנר שיעביר כספים ליוסי 866

(א) עדותה של זקן 866

(ב) העברת 30,000 דולר מטלנסקי ליוסי, לבקשת אולמרט. 868

העברת כספים מטלנסקי ליוסי לבקשת אולמרט איננה היקש נכון לענייננו 869

(ג) מערכת היחסים של "תן וקח" בין אולמרט לדכנר. 872

(ד) המכתב של צ'רני – ת/784. 874

(ה) פניותיו של קלנר לאולמרט בתקופה המאוחרת. 875

העדר חקירה נגדית ונפקותו 879

המסגרת הנורמטיבית הרחבה – הרשעה על יסוד ראיות נסיבתיות. 883

סוף דבר. 895

השופט צ' זילברטל:. 897

השופט י' עמית:. 898

השופט ע' פוגלמן:. 906

ע"פ 5433/14 שמחיוף נ' מדינת ישראל. 910

השופט צ' זילברטל:. 910

עיקרי כתב האישום. 910

פסק דינו של בית משפט קמא. 913

טענות הצדדים בערעור. 920

טענות המערער. 920

דיון והכרעה. 924

תשלום שוחד המחאות הסדרה הראשונה. 927

תשלום שוחד המחאות הסדרה השנייה. 933

הגנה מן הצדק. 936

הערעור על גזר הדין 938

סיכום הערעורים. 943

 

 

 

 


 

חלק כללי

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

 

פתח דבר

 

"...לֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים"

(דברים טז, יט)

 

 

הליך זה ראשיתו בכתב אישום רחב היקף שעיקרו שלוש פרשיות שחיתות ציבורית חמורה. בכל אחת מפרשיות אלו היו מעורבים, כך נטען, אנשי עסקים ויזמי נדל"ן מן העבר האחד, ועובדי ונבחרי ציבור מן העבר האחר. בכתב האישום נטען כי אנשי העסקים והיזמים ביקשו לקדם אינטרסים כלכליים באמצעות הענקת טובות הנאה מופלגות לעובדי הציבור, ישירות או באמצעות מתווכים. דמות השזורה לאורכו ולרחובו של כתב האישום היא זו של עד המדינה, שמואל דכנר, אשר על פי הנטען עמד במוקד חלק נרחב מהתכניות העברייניות שיוחסו לנאשמים השונים בפרשות נושא כתב האישום. כך כתב האישום; כך גם הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, אשר הרשיע את מרבית הנאשמים בחלק גדול מהאישומים שיוחסו להם.

 

          בתמצית, שלוש פרשות עמדו להכרעה בפני בית המשפט המחוזי ועומדות להכרעה גם בגדרי הערעורים שלפנינו: פרשת הולילנד, שבגדרה נטען כי שולמו סכומי שוחד שונים לנבחרי ופקידי ציבור בעיריית ירושלים לטובת קידום מיזם רחב היקף של בניית שכונת מגורים במתחם הולילנד שבירושלים; פרשת הזרע, העוסקת בטענות לתשלומי שוחד לנבחרי ופקידי ציבור כדי לקדם, בין היתר, שינוי ייעודן של קרקעות חקלאיות במטרה להשיא רווחים מרביים לגורמים המעוניינים; ופרשת תעשיות מלח, שבה יוחסה לנאשמים שונים פעילות לקידום עסקת ענק בקרקעות המצויות באזור אילת ועתלית באמצעות תשלומי שוחד.

 

          מטבע הדברים, תשומת הלב הציבורית התמקדה בפרשת הולילנד, אשר הפכה, שלא בטובתה לשם נרדף לשחיתות מוניציפלית. עם זאת, נקדים ונדגיש כבר עתה כי אין בפסק הדין של בית משפט קמא וגם לא בפסק דין זה כל קביעה בדבר סטייה מן השורה לא בפרשת הולילנד, לא בפרשת הזרע ולא בפרשת תעשיות מלח.

 

מלכתחילה הוגש כתב אישום כנגד 16 נאשמים, אשר כולם כפרו במיוחס להם. בבית המשפט המחוזי התקיימו כ-150 ישיבות, אשר 67 מתוכן הוקדשו לחקירתו של עד המדינה, אשר הלך לעולמו בעיצומה של חקירתו הנגדית על ידי בא כוחו של המערער 8, אהוד אולמרט. שלושה נאשמים זוכו מחמת הספק. יתר הנאשמים הורשעו באישומים אשר יוחסו להם בכתב האישום וכולם, למעט הנאשם 11, אברהם אריה פיינר, מערערים בפנינו.

 

בשל היקף החומר, ריבוי הפרשיות וריבוי הנאשמים-המערערים, מצאנו לחרוג ממנהגנו, באופן שהדיון לגבי כל אחד מהנאשמים ייערך בנפרד וחוות הדעת העיקרית לגביו תיכתב על ידי אחד משופטי ההרכב. חלק מהשאלות שבעובדה ומשפט משותפות לכל הנאשמים, ומשכך, הן יידונו בחוות דעתו של אחד משופטי ההרכב, ולא נחזור על הדברים אלא ככל שהדבר יידרש על מנת לחדד עניינו הפרטני של מי מהמערערים.

 

אפתח בתיאור כללי של כתב האישום, לאחר מכן אבחן את עדותו של עד המדינה, נושא המשותף לכל המערערים שבפנינו, ובהמשך אבחן את עניינו הפרטני של המערער אהוד אולמרט, נאשם מס' 8 בכתב האישום.

 

תמצית כתב האישום

 

1.       שלוש פרשיות נפרדות עולות מכתב האישום, כולן עוסקות בקידום פרויקטים בתחום המקרקעין ברחבי הארץ באמצעות מערכת מסועפת של מתן שוחד על ידי הנאשמים-היזמים ולקיחתו על ידי שורה ארוכה של עובדי ציבור ונבחריו – גם הם נאשמים.

 

תמצית האישום הראשון – פרשת הולילנד

 

2.         אישום זה מתייחס לנאשמים הלל צ'רני, אביגדור קלנר, אמנון ספרן, שמעון גלאון, מאיר רבין, אורי לופוליאנסקי, אורי שטרית, אהוד אולמרט, שולה זקן, אליעזר שמחיוף, אברהם פיינר, חברת הולילנד תיירות 1992 בע"מ, חברת הולילנד שירות לנופש (ישראל) בע"מ וחברת הולילנד פארק בע"מ.

 

          במהלך השנים 1993-1992, בעת שחלה על מתחם הולילנד תכנית אשר התירה בניה למלונאות בלבד בהיקף של כ- 12,000 מ"ר, ניהל הלל צ'רני (להלן: צ'רני) משאים ומתנים עם רוכשים פוטנציאליים למכירת חלק מהמתחם. לאחר שמשאים ומתנים אלה כשלו, ומשזיהה צ'רני את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בניצול מתחם הולילנד, החליט לפעול להשאת רווחיו באמצעות שינוי יעוד המקרקעין במתחם הולילנד ממלונאות לבניה למגורים או בעיקר למגורים ולהאדרת זכויות הבניה בו, כך שניתן יהיה לבנות על הקרקע פרויקט מגורים גדול או למכרה כקרקע לבנייה רבת היקף למגורים (להלן: פרויקט הולילנד). לפי הנטען בכתב האישום, בראשית שנת 1994 רקם צ'רני ביחד עם שמואל דכנר, הוא עד המדינה (להלן גם: עד המדינה), איש נדל"ן עתיר ניסיון אליו התוודע במהלך המשאים ומתנים למכירת הקרקע ועמו נקשר בעקבות כך, תכנית רב שלבית לשינוי יעוד הקרקע ממלונאות לבניה למגורים בעיקר ולהגדלה ניכרת של זכויות הבניה. מדובר בתכנית שבסופו של דבר הבשילה לקידום ולאישור ארבע תכניות בניה שונות, בזו אחר זו, לאורך כעשור. את תכניתו ביצע צ'רני באמצעות שתי חברות שהקים: הולילנד תיירות 1992 בע"מ (להלן: הולילנד תיירות) שהחזיקה בזכויות במקרקעין, והולילנד שירות לנופש (ישראל) בע"מ.

 

          החל משנת 1994 קידם צ'רני תכנית בניה חדשה, באמצעות עד המדינה כמי שמצוי בקידום הליכי תכנון ובניה. החל מתקופה זו פעל עד המדינה בשמו ומטעמו של צ'רני והחברות בבעלותו, כזרועם הארוכה, ייצג אותם בפני הרשויות והיה מוסמך להתחייב בשמם. עד המדינה היה אחראי על ריכוז ההיבטים התכנוניים ובתוך כך קבלת ההחלטות השלטוניות הדרושות לקידום ולאישור התכניות על ידי הוועדה המקומית ו/או הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים (להלן: הוועדה המחוזית), לפי העניין, ואישורים נוספים שנדרשו לצורך קידום הפרויקט. כן היה עד המדינה אחראי על תיאום בין אנשי המקצוע השונים בתחום התכנון שהועסקו על ידם לבין הגורמים העירוניים וגורמי תכנון אחרים.

 

          בכתב האישום נטען כי בשל היקפו יוצא הדופן של הפרויקט אותו ביקשו לקדם, ידע צ'רני כי יזדקק לתמיכת ראש העיר, נבחרי הציבור ועובדי הציבור הבכירים האמונים על קידום ההליכים התכנוניים ואישור התכניות. במטרה לקבל את תמיכת כל הגורמים הרלוונטיים הללו לקידום ולמתן אישורים לתכניות ביחס לפרויקט הולילנד, העסיק צ'רני את עד המדינה מטעמו על מנת שיפעל מול נבחרי ועובדי ציבור שונים. לפיכך, החל משנת 1994, התפתחה בין צ'רני לעד המדינה מערכת יחסים הדוקה ומורכבת, שראשיתה בשכירת שירותיו של עד המדינה כמי שמצוי בקידום הליכי תכנון ובניה, והמשכה בשיתוף פעולה לקידום פרויקט הולילנד באמצעות מתן טובות הנאה כספיות לנבחרי הציבור ועובדיו, להם נזקקו היזמים.

 

          נטען כי במהלך תקופה זו, רקמו צ'רני ועד המדינה בצוותא, תכנית לקידום פרויקט הולילנד באמצעות מתן כספים לעובדי ציבור ונבחריו, בעד פעולתם בתפקידיהם השונים, שנועדה להשפיע עליהם ולהטותם למשוא פנים שיטיב עם היזמים שעה שהם מקבלים החלטות במסגרת מילוי תפקידיהם, וזאת על דרך קבלת תמיכתם בקידום הליכי התכנון והליכים נוספים (להלן: התכנית העבריינית).

 

          בהתאם למטרות התכנית העבריינית ולשם קידומה, רקמו צ'רני ועד המדינה שיטת פעולה באמצעותה ניתן יהיה להגשים את תכניתם הרב שלבית להקמת פרויקט הולילנד בממדים אותם תכננו. כך הם סיכמו ביניהם כי עד המדינה יעמוד בחזית מול נבחרי ועובדי הציבור באשר לאופן העברת טובות ההנאה הכספיות הנדרשות והיקפן, ויעביר את הכספים ושאר טובות ההנאה לידיהם או למקורביהם על מנת להטותם למשוא פנים. צ'רני יאשר לעד המדינה את מתן הכספים, תוך שהוא מתחייב לממנם ולכסותם וידאג להעברות כספים לעד המדינה במטרה לכסות את סכומי השוחד הנדרשים. על מנת להסוות את העברת כספי השוחד ואת צ'רני כמקור הכספים, סוכם בין צ'רני לעד המדינה כי הם יפעלו להעמדת תיעוד כוזב ויצירת כסות חשבונאית כוזבת באמצעות החברות בבעלותם. במהלך שנת 1996, על מנת לקדם את התכנית העבריינית, חברו צ'רני ועד המדינה גם עם מאיר רבין (להלן: רבין), אשר נשכר על ידם בשל קשריו החברתיים והמשפחתיים עם מקצת נבחרי ועובדי ציבור בעיריית ירושלים ובמוסדות התכנון שצפוי היה כי תהיה להם יכולת השפעה על ההחלטות במעלה דרך אישור התכניות וההקמה של הפרויקט. צ'רני ועד המדינה סיכמו עם רבין, כי יקבל כספים על מנת ליתן אותם לעובדי ציבור שונים, וזאת בנוסף לכך שיסייע בידיהם בפריטת כספים, שנועדו להעברה לנבחרי ועובדי ציבור. לצורך כך, החל משנת 1996 שימש רבין כעוזרו האישי של עד המדינה ובמקביל התפתחו גם בין צ'רני ורבין יחסי קרבה ואמון, עד שלמעשה הפך רבין איש סודם ושותפם של צ'רני ועד המדינה להגשמתה של התכנית העבריינית. החל משנת 1994 ועד שנת 2007, הוציאו צ'רני ועד המדינה בצוותא וגם יחד עם רבין, את התכנית העבריינית אל הפועל, בין היתר, באמצעות מתן שוחד למהנדס העירייה, מר אורי שטרית (להלן: שטרית), לראשי הערים שכיהנו בתקופה זו – אהוד אולמרט (להלן: אולמרט) ואורי לופוליאנסקי (להלן: לופוליאנסקי), לסגן ראש העיר, מר אליעזר שמחיוף (להלן: שמחיוף) ולחבר מועצת העיר, מר אברהם פיינר (להלן: פיינר), והכל כפי שפורט בהרחבה בכתב האישום.

 

          בתחילת שנת 2003, ולאחר שבסוף שנת 1999 רכשה הולילנד פארק בע"מ (להלן: הולילנד פארק) מידי צ'רני חלקים מהמקרקעין שייעודם שונה בעיקר למגורים, חברו גם הנאשמים אביגדור קלנר (להלן: קלנר), אמנון ספרן (להלן: ספרן), שמעון גלאון (להלן: גלאון) וחברת הולילנד פארק עם עד המדינה וסיכמו עמו, אף הם, על קידום הבניה והגדלה נוספת של אחוזי הבניה בפרויקט הולילנד באמצעות מתן טובות הנאה לנבחרי ועובדי הציבור בצמתי קבלת ההחלטות. יצויין כבר עתה, כי ספרן וגלאון זוכו מכל המיוחס להם בכתב האישום. על פי כתב האישום, צ'רני ועד המדינה ובהמשך גם קלנר, ביחד עם ספרן וגלאון, שכאמור זוכו מן המיוחס להם, פעלו באופן שיטתי ונתנו טובות הנאה כספיות, ככל הנדרש, לקידום התכניות ומימושן, לעובדי ציבור ונבחריו להם נזקקו להגשמת מבוקשם. יצויין, כי העבירות באישום זה מיוחסות גם לחברת הולילנד פארק, שגלאון וספרן היו נושאי משרה בה.

 

3.       לפי הנטען בכתב האישום, במהלך השנים 1999-1994 במטרה להוציא את התכנית העבריינית לפועל, פעלו צ'רני ועד המדינה כמוסכם ביניהם ונתנו כספים בדרכים שונות לנבחרי ועובדי ציבור בעיריית ירושלים. צ'רני נתן לעד המדינה מהחברות שבבעלותו סכום של 8,966,881 ש"ח על מנת שייתן כספים לנבחרי ועובדי ציבור שונים. הכספים ניתנו מצ'רני, לעיתים, בטרם העברת טובות ההנאה בפועל ולעיתים בדיעבד.

 

במקביל לקידום תכניות הבניה וההליכים התכנוניים במתחם הולילנד, פעלה הולילנד פארק, ביזמה ובהובלה של עד המדינה ורבין, להגדלת מספר יחידות הדיור בפרויקט בשיעור של 20% נוספים, מ-846 יחידות דיור ל-1,015 יחידות, וזאת ללא הגשת תכנית נוספת. בשל תנאי הסכם המכר, היתה שותפה גם הולילנד תיירות לאינטרס להגדיל את מספר יחידות הדיור. ההליכים לקבלת אישור זה מהגורמים העירוניים התנהלו במהלך המחצית הראשונה של שנת 2003, וביום 3.6.2003 התקבל "אישור עקרוני" לבקשה מהגורם המוסמך בעירייה. לשם מימוש האישור נדרשו הולילנד תיירות והולילנד פארק לבצע עבודות תשתית ופיתוח נרחבות במתחם הולילנד כולו, ובהן הקמת מבני ציבור, פיתוח שטחים ציבוריים פתוחים ובניית חניון. ביום 30.6.2005, בתום משא ומתן ארוך וכתנאי לאישורן של תכניות מק/3507ה' ו-3507ו', נחתם בין עיריית ירושלים לבין הולילנד תיירות והולילנד פארק הסכם לפיתוח מתחם הולילנד (להלן: הסכם הפיתוח). ביום 28.7.2005 המליצה ועדת הכספים בפני מועצת העיר לאשר את הסכם הפיתוח, והוא אושר סופית על ידי המועצה ביום 8.9.2005.

 

בהמשך להשתלשלות האירועים כפי שתוארה לעיל, ובהתאם לתכנית העבריינית שנרקמה בין צ'רני לעד המדינה, בשנים 2007-2000 נתן צ'רני טובות הנאה כספיות לנבחרי ועובדי ציבור בעיריית ירושלים, במטרה להטותם למשוא פנים בתפקידיהם, ולגייס את תמיכתם ושיתוף הפעולה שלהם בקידום הליכי התכנון והבניה בפרויקט הולילנד, תוך שינוי היעוד של יתרת המקרקעין שבבעלותו.

 

בכתב האישום מפורט גם חלקם של אותם נבחרי ועובדי ציבורי בעיריית ירושלים בפרשיית השוחד. כך, לופוליאנסקי, שנשא בתפקידים בכירים בעיריית ירושלים, הואשם בכך שקיבל תרומות לעמותת "יד שרה" מצד צ'רני ומצד עד המדינה, כמו גם "תרומה" נוספת מאת עד המדינה לישיבה המנוהלת על ידי בנו. יצויין כי לופוליאנסקי זוכה מאישום נוסף שייחס לו לקיחת שוחד בגין קבלת כספים מעד המדינה לטובת תשלום לפעילים לקראת בחירות מוניציפאליות. שטרית, שהיה מהנדס העיר ירושלים, הואשם בכך שקיבל שוחד מעד המדינה דרך העברה כספית לאחיו; באמצעות העברת תשלומים למשרד האדריכלים שבבעלותו; על ידי תשלום מצד עד המדינה לחברה שביצעה עבודה עבורו; ובאמצעות תשלום לבנק הפועלים לטובת כיסוי חובותיו של שטרית לבנק. שמחיוף, שכיהן כסגן ראש העיר ירושלים ונשא בתפקידים נוספים בעירייה, הואשם בכך שקיבל שוחד מעד המדינה דרך המחאות שהעביר לו רבין, אותן פרט שמחיוף במוסדות לגמילות חסדים. פיינר, שכיהן בתקופה הרלוונטית כחבר מועצת העיר ירושלים וועדת הכספים של העירייה, הואשם בכך שבין השנים 2006-2000 קיבל שוחד מעד המדינה ומצ'רני בדמות תרומות שהללו השיאו למוסדות "בית מלכה", בהם שימש פיינר בעבר כמנהל ובהמשך כאחראי על תחום החינוך. יצויין כי פיינר הורשע בעבירות המיוחסות לו, ובהסכמת המדינה לא הושת עליו עונש מאסר שירוצה בין כתלי בית הסוהר, וזאת בשל מצבו הרפואי הקשה. פיינר לא הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

 

לפי הנטען בכתב האישום, במהלך השנים 2007-2000 מילא צ'רני את חלקו בתכנית העבריינית ונתן לעד המדינה כספים, באמצעות החברות בבעלותו, בסכום שלא פחת מ-4,059,555 ש"ח על מנת שייתן טובות הנאה כספיות לנבחרי ועובדי ציבור שכיהנו בשנים הללו בצמתי קבלת ההחלטות על מנת לקדם את פרויקט הולילנד, והכל כמפורט בכתב האישום.

 

תמצית האישום השני – פרשת הזרע

 

4.       אישום זה מתייחס לנאשמים קלנר, ספרן, רבין, אולמרט ושולה זקן (להלן: זקן). יצויין כבר עתה, כי ספרן זוכה מן המיוחס לו באישום זה ועל כן בחלק הבא לא נפרט על אודות חלקו של ספרן באותן פעולות.

 

          חברת הזרע הוקמה בשנת 1939 והתאגדה כחברה חקלאית פרטית בשנת 1955. מסוף שנות ה-90 ועד היום, מוחזקת הזרע באופן שווה על ידי פולאר השקעות (באמצעות חברת הבת פולאר תעשיות בע"מ) ועל ידי קיבוצים ומושבים. החל מהקמתה ועד היום, הפעילה וניהלה הזרע שש חוות חקלאיות המוחזקות על ידה, על פני שטח כולל של כ-18,000 דונם ברחבי ישראל.

 

          החל משנות ה-90 פעלה הזרע להשבחת המקרקעין בחוות המוחזקות על ידה ובהן חוות שלם, חוות מבחור וחוות יבור. פעילות זו קיבלה תנופה החל מראשית שנת 2000. קלנר כיהן כיו"ר עמית בהזרע והיה אחראי על כל תחום פיתוח הנדל"ן של החברה. מתוקף תפקידיו היה קלנר מעורב באופן מלא בתהליכי קבלת ההחלטות בהזרע ומנהל פעיל בה. החל מחודש אוגוסט 2001, כיהן מר יעקב אפרתי (להלן: אפרתי) כמנהל מינהל מקרקעי ישראל. החל מחודש פברואר 2003, כיהן אולמרט כשר התמ"ת וכממונה על המינהל, וזקן שימשה כמנהלת לשכתו. מתוקף תפקידיו אלה, עסק אולמרט גם בענייני הזרע.

 

נטען כי בהמשך לשיתוף הפעולה שהיה בין קלנר לבין עד המדינה בכל הקשור לפרויקט הולילנד, הוצע לעד המדינה, במחצית הראשונה של שנת 2001, לסייע גם בקידום תכניותיהן של הזרע וקלדש בניה לשינוי יעוד קרקעות הזרע ובנושאי נדל"ן אחרים הקשורים לחוות הזרע. עד המדינה נענה להצעה והחל מיום 27.5.2001 הועסק על ידי קלדש בניה והזרע כנותן שירותי ייעוץ לשינוי יעוד קרקעות חוות שלם. החל מיום 19.6.2001 הועסק עד המדינה על ידי הזרע כנותן שירותי ייעוץ גם בנוגע לחוות האחרות שבבעלות הזרע.

 

נטען כי במהלך המחצית השניה של שנת 2001, קלנר ונאשמים נוספים סיכמו עם עד המדינה, כי הוא יפעל ביחד עם רבין לקידום ענייני הזרע באמצעות מתן טובות הנאה כספיות לנבחרי ועובדי ציבור שהיו מופקדים מתוקף תפקידיהם על נושאים הקשורים לניצול קרקעות הזרע. לפי הנטען בכתב האישום, מכאן ואילך התפתחה מערכת יחסי שוחד שנועדה לקדם את ענייניה של הזרע בעניינים שונים בהקשר לחוות, והכל כמפורט בכתב האישום.

 

בכתב האישום נטען, כי בשנת 2002 ובשנת 2004 העבירה הזרע לעד המדינה סכומי כסף על מנת שזה יעבירם לרבין שיעבירם כשוחד לאפרתי, וזאת במטרה שאפרתי יסייע לקדם את ענייני הזרע בתוך מינהל מקרקעי ישראל. אפרתי לא הועמד לדין בפרשה זו.

 

נטען כי במהלך שנת 2003, במועד שאינו יודע, סיכם קלנר עם עד המדינה, כי יפעל לקידום ענייני הזרע גם מול אולמרט, שכיהן באותה עת כשר התמ"ת. על פי הסיכום, התחייב קלנר לתת לעד המדינה כספים, על מנת שהוא ימסרם כטובות הנאה כספיות לאולמרט, במטרה שיקדם את ענייני הזרע. אולמרט וזקן ידעו, כי במקביל לקידום פרויקט הולילנד פעל עד המדינה גם לקידום ענייני הזרע. מערכת יחסי האינטרסים שנוצרה בין אולמרט וזקן לבין עד המדינה, בכל הקשור לקידום פרויקט הולילנד בדרך של מתן וקבלת טובות הנאה כספיות, כמתואר באישום הראשון בכתב האישום, המשיכה ואפיינה את יחסיהם גם במהלך השנים 2004-2003, לאחר מעברם למשרד התמ"ת. במהלך תקופה זו, פנתה זקן, מעת לעת, לעד המדינה, כנציג הזרע, וביקשה וקיבלה מעד המדינה, בעבורה ובעבור אולמרט, טובות הנאה.

 

בהתאם לסיכום בין קלנר ועד המדינה, נתן קלנר, בשם הזרע, כספים לעד המדינה, על מנת שיתן טובות הנאה כספיות לאולמרט, במטרה להטותו למשוא פנים בתפקידו ועל מנת שיפעל לקידום ענייני הזרע במסגרת תפקידו במשרד התמ"ת. לפי הנטען בכתב האישום, בהתאם לסיכום בין קלנר ועד המדינה על מתן טובות הנאה כספיות לאולמרט, מסר קלנר לעד המדינה שיקים בסך של 406,800 ש"ח כנגדם העביר עד המדינה שתי חשבוניות כוזבות, על גביהן נכתב בכזב כי ניתנו כביכול עבור "ייעוץ", והכל כמפורט בכתב האישום.

 

לפי הנטען בכתב האישום, במהלך כהונתו כשר התמ"ת וכממונה על המינהל, פעל אולמרט במילוי תפקידו לקידום ענייניה של הזרע להשבחת המקרקעין שבבעלותה, ובתוך כך פעל לקדם את עמדות הזרע והאינטרסים של הזרע מול המינהל. יצויין, כי קלנר זוכה מהאישומים שיוחסו לו בקשר עם תשלומי השוחד לאולמרט וזקן.

 

לפי הנטען, הכספים שהעביר קלנר, בשמה של קלדש בניה ופולאר נדל"ן, לעד המדינה ורבין, אפשרו את ביצוע עבירות השוחד ושימשו לביצוען ועל כן היוו רכוש אסור.

 

תמצית האישום השלישי – פרשת תעשיות מלח

 

5.       אישום זה מתייחס לנאשמים דני דנקנר (להלן: דנקנר), רבין ואפרתי.

 

          בחודש יוני 1996 נחתם בין תעשיות מלח לבין עוזר למנהל מינהל מקרקעי ישראל מסמך שכותרתו "עקרונות להסדר מקרקעין בין מינהל מקרקעי ישראל לבין חברות המלח" (להלן: הסדר העקרונות). עיקרו של הסדר העקרונות בהסכמה של תעשיות מלח לפינוי מפעליה מקרקעות שהוחזקו על ידה באילת ובעתלית בשטח כולל של כ-3,100 דונם, וויתור על זכויותיה להמשיך ולהחזיק בקרקעות לייעוד לתעשיות מלח, וזאת תמורת זכויות והטבות ובכללן גם זכויות בקרקע לאחר שינוי יעוד למגורים, תיירות ומסחר. הסדר העקרונות קבע מתווה להסדר עתידי מפורט בין המינהל לבין תעשיות מלח. בטרם גובש ונחתם הסכם מפורט, נבדק במהלך שנת 2000 הסדר העקרונות על ידי מבקר המדינה, אשר מצא פגמים מהותיים בסדרי העבודה של המינהל לעניין נסיבות חתימתו של הסדר העקרונות וההחלטות בהתייחס אליו בהנהלת המינהל. בעקבות דו"ח מבקר המדינה האמור, הודיע המינהל, כי בטרם ייחתם ההסכם המפורט, תובא הטיוטה הסופית לדיון ואישור מועצת מקרקעי ישראל. במקביל הורה היועץ המשפטי לממשלה, כי לא יגובש נוסח סופי של ההסכם בטרם יובא בפניו.

 

לפי הנטען בכתב האישום, בשנים 2004-2002, כיהן דנקנר בתפקיד יו"ר דירקטוריון משותף בתעשיות מלח והיה שותף פעיל בניהולה. דנקנר היה בעל מניות בתעשיות מלח. בשנים 2004-2002 פעל דנקנר, בשמה של תעשיות מלח, לקדם ההסכם מול המינהל ולקבל הרשאה מהמינהל להגשת תכניות פיתוח לשינוי יעוד של קרקעות בריכות מלח בעתלית ובאילת לבניה. במהלך שנת 2002, ערך קלנר הכרות בין דנקנר למאיר רבין, אותו הציג כבעל קשרים עם אפרתי, שכיהן באותה עת כמנהל מינהל מקרקעי ישראל. לפי הנטען, בסמוך לאחר היכרותם, סיכמו דנקנר ורבין, כי רבין יקבל כספים מדנקנר, על מנת שייתן טובות הנאה כספיות לאפרתי במטרה שאפרתי יפעל לקידום ההסכם המפורט עבור תעשיות מלח. מאחר שתעשיות מלח נזקקה לכיסוי חשבונאי מתאים להוצאת הכספים לידיו של רבין, סיכמו ביניהם דנקנר ורבין, כי רבין יקבל את הכספים שנועדו לטובות הנאה כספיות לאפרתי באמצעות חברת ש.א.ד. השקעות בע"מ (שבבעלות עד המדינה) (להלן: ש.א.ד.), אשר תנפיק לתעשיות מלח חשבוניות מס כנגד כספים אלה. על פי הסיכום בין דנקנר לרבין, על גבי החשבוניות ירשם בכזב כי הוצאו בגין יעוץ מקצועי שביצעה ש.א.ד., כביכול, לתעשיות מלח. לפי הנטען בכתב האישום, בהתאם לסיכום, החל מחודש מאי 2003 ועד חודש פברואר 2004, נתן דנקנר לרבין מתעשיות מלח סכום של 1,110,164 ש"ח על מנת שייתן טובות הנאה כספיות לאפרתי. לפי הנטען, דנקנר נתן לרבין את הכספים ורבין לקח אותם על מנת לתת טובות הנאה כספיות לאפרתי, במטרה להטותו למשוא פנים בתפקידו כמנהל המינהל ובמטרה לגייס את תמיכתו ושיתוף הפעולה שלו בקידום ההסכם המפורט והאינטרסים של תעשיות מלח, והכל כמפורט בכתב האישום.


 

עדות עד המדינה

 

כיצד הפך שמואל דכנר לעד מדינה

 

6.          שמואל דכנר הפך לעד מדינה בחודש מרץ 2010, עם חתימתו על הסכם מול משטרת ישראל ורשות המסים, זאת לאחר שנים ארוכות בהן שימש בתור הציר המרכזי ברוב פרשיות השוחד הנדונות בערעורים שלפנינו. כפי שציין בית משפט קמא, דכנר לא פנה למשטרה "מפני נקיפת לב ופעימת הרוח". שרשרת ארוכה של אירועים והתרחשויות הובילה לחתימתו של דכנר על הסכם עד המדינה. בית המשפט התרשם כי דכנר פנה למשטרה לאחר ששקל ומצא כי זוהי דרך הפעולה העדיפה מבחינתו לעומת האלטרנטיבות שעמדו לרשותו. כפי שניווכח להלן, הדברים מורכבים מעט יותר.

 

7.        הורתה של הפרשה שלפנינו לפני למעלה מעשרים שנה, בחודש אפריל 1994, עת התקשר הלל צ'רני (באמצעות חברת הולילנד קורפוריישן), בעלי המקרקעין במתחם הולילנד, בחוזה העסקה עם דכנר, מומחה בתחום הנדל"ן. בחוזה התחייב דכנר לספק לצ'רני שירותי ייעוץ מקצועי בשורה ארוכה של נושאים והיבטים הקשורים בתכנון פרויקט הולילנד, שיווקו ועוד. אין חולק על תלותו של צ'רני בדכנר ועל תפקידו הדומיננטי של דכנר, אשר היה "המוציא והמביא" של הפרויקט בפן הניהולי והיה אמון על כל הקשור במגעים מול הרשויות, ועדות התכנון והגופים המקצועיים. במהלך השנים האריכו צ'רני ודכנר את ההתקשרות החוזית ביניהם, ובשנת 2005 המירו השניים את הסכם שכר הטרחה של דכנר בהסכם המקנה לו אחוזים מהפרויקט. מערכת היחסים החוזית בין צ'רני לדכנר בנוגע לפרויקט נמשכה עד לשנת 2007 ופירוט הדברים יובא בחלק העוסק בערעורו של צ'רני.

 

           בגין עבודתו ולצורך העסקת עובדים שונים, קיבל דכנר לאורך השנים שכר בסכומי עתק, המסתכם, בהערכה שמרנית, בעשרות רבות של מיליוני שקלים. חרף שכרו המופלג, דכנר, שפעל בעיקר באמצעות מספר חברות שהיו בבעלותו, נהג לאורך השנים לשוב ולבקש באופן שיטתי מקדמות על חשבון שכר טרחתו. בדומה, שב דכנר וביקש וקיבל הלוואות מהלוואות שונות במיליוני שקלים. פעמים רבות תמך דכנר את בקשותיו בתואנות כזב שונות ומשונות, בין היתר בטענה כי הוא זקוק לכספים לשם טיפול בבתו החולה, אם לצורך מימון ניתוח בחו"ל ואם לצורך ייבוא תרופות מיוחדות, וכיוצא באלה אמתלות ובדותות. לאורך השנים פעל דכנר בשיטתיות על מנת להתחמק מתשלום מס ולדחותו, ונמנע מלהוציא חשבוניות בגין כספים שקיבל. נטייתו האובססיבית של דכנר לשקר, לרמות, לזייף ולבקש כסף, שזורה לאורכו ולרוחבו של תיק זה, למן ראשיתו ועד אחריתו, והיא תלווה אותנו בדרכנו הארוכה והפתלתלה בעת שנצלול לעומקם של הערעורים שלפנינו.

 

 8.       סכומי העתק שקיבל דכנר לא הצילוהו מפני הסתבכות כלכלית. בשלב מסוים, מסיבות שלא הובררו עד תום, לאחר שהסתבך בהשקעות כושלות (בין היתר בתחומי הסחר בחפצי אומנות ותחנות הדלק) ונטל הלוואות בשוק האפור, נקלע דכנר למצוקה כלכלית קשה ביותר, הן מול נושיו הן מול רשויות המס. דכנר התקשה לעמוד בתשלומים, המחאות שנתן חזרו, תיקים בהוצאה לפועל נפתחו נגדו ומעקלים ונושי השוק האפור החלו לפקוד את ביתו. זרם בקשותיו-דרישותיו של דכנר לקבלת כספים נוספים הלך וגבר, ולצדן רמיזות ואמירות כי לאורך השנים נעשו בקשר עם הפרויקט מעשים פליליים.

 

           בעקבות כך, בשנת 2007, כרתו צ'רני ודכנר את "הסכם ההיפרדות". במסגרת הסכם זה רכש צ'רני את זכויותיו של דכנר בפרויקט תמורת סכום כולל של כ-20 מיליון שקלים (סכום זה הורכב, בין היתר, ממחיקת שורה של הלוואות שניתנו לדכנר לאורך השנים ונותרו פתוחות בספרי הולילנד). הסכם ההיפרדות נועד להביא ל"יישור קו" בין הצדדים ולאפשר להם לפנות איש איש לדרכו. אלא שדכנר, שנקלע כאמור למצוקה קשה והגיע אל עברי פי פחת, שב ופנה לצ'רני בבקשות ובתחינות לקבלת כספים נוספים, תוך השמעת איומים מרומזים ומפורשים כי במהלך הפרויקט נעשו מעשים פליליים. מצוקתו של דכנר היתה כה קשה, עד שאף פנה לבא כוחו של צ'רני, עו"ד צבי אגמון, פשט את ידו ושטח בפניו את מצוקתו, והלה נתן לו כמה אלפי שקלים לצרכיו האישיים.

 

9.        צ'רני, בעצת עו"ד אגמון, סייע לדכנר ונתן לו הלוואות על מנת לנסות ולסייע לו להיחלץ מהבור אליו נקלע. ואולם, בשלהי שנת 2008 חלה תפנית בעלילה, עת שלח דכנר, באמצעות בא כוחו עו"ד יצחקניא, טיוטת כתב תביעה לעו"ד אגמון, בא כוחו של צ'רני, נגד צ'רני. טיוטה זו זכתה בפי המעורבים לכינוי "כתב הסחיטה", ולא בכדי (להלן: כתב הסחיטה). מדובר בטיוטת כתב תביעה נגד צ'רני וחברת הולילנד תיירות, אשר הוכנה במשך חודשים ארוכים על ידי עו"ד יצחקניא ועו"ד סובל מפיו של דכנר. סכום התביעה הועמד על כ-32 מיליון שקלים. כתב הסחיטה כלל תיאורים מופלגים בנוגע לתשלומי שוחד שניתנו לגורמים שונים במשך שנים, בעיקר בנוגע לפרויקט הולילנד.

 

           בכתב הסחיטה נטען, בין היתר, כי דכנר רקם עם צ'רני מזימת שוחד למן תחילת ההתקשרות ביניהם, וכי כל תשלום שוחד נעשה באישורו של צ'רני. כתב הסחיטה כלל כשמונה עשר גורמים שקיבלו כביכול שוחד, ביניהם אולמרט, לופוליאנסקי, שטרית ושמחיוף. אל כתב הסחיטה צורפו מיני נספחים וספחי שיקים, התומכים כביכול בטענות השוחד. חשוב להבהיר כבר עתה, כי אין חולק על כך שכתב התביעה-סחיטה כלל שקרים, בדיות ואגדות פרי מוחו של דכנר. דכנר בעצמו הודה בכך ואף המדינה אינה טוענת אחרת. כך, לדוגמא, בעדותו בבית משפט קמא הודה דכנר כי גורמים רבים שנכללו בכתב הסחיטה כמי שקיבלו שוחד, ביניהם גורמים בעיריית ירושלים ובמשטרת ישראל, הם אנשים ישרים שלא קיבלו דבר, וכי בין חלק מספחי השיקים שצורפו לכתב הסחיטה, לבין הסכומים שנטען כי ניתנו כשוחד – אין דבר וחצי דבר. אם לא די בכך, הרי שדכנר אף הודה כי יצר בכתב הסחיטה דמויות דמיוניות, שכלל אינן קיימות במציאות, שכביכול קיבלו שוחד, ועל כך אעמוד בהמשך. ניכר, כי כתב הסחיטה, על שקריו וכזביו, נולד במטרה להוציא מצ'רני כספים נוספים מבלי שהדבר יגיע לפתחו של בית המשפט. ולדברי דכנר עצמו: "הייתי משוכנע שהדברים ייסגרו בלי שום דליפה החוצה, שזה ייגמר בפגישות כאלה ואחרות, בהסכם פשרה כזה או אחר, לא העליתי על הדעת שהנושא לא ייגמר" (שם, עמ' 658-657).

 

10.      אלא שדומה כי השליטה במגעים מול צ'רני וקבלת ההחלטות בנוגע לאופן ניהול ההליך, יצאו במידה מסוימת מידיו של דכנר, שמא "הופקעו" ממנו. על פי הסכם שכר הטרחה שכרת דכנר מול עו"ד יצחקניא [נ/152], הסמיך דכנר את עו"ד יצחקניא באופן בלתי חוזר לפעול לפי שיקול דעתו, לרבות בנוגע להגשת תביעה לבית המשפט, וכי לשם כך יפעל עו"ד יצחקניא מול פרקליטות המדינה לשם השגת הסדר מתאים עבור דכנר. עוד נקבע בהסכם, כי כחלק משכרו עו"ד יצחקניא יהיה זכאי לאחוזים מהסכום שיתקבל בתום ההליך (20% מהסכום שיתקבל בהסדר פשרה לפני הגשת תביעה לבית המשפט; 33% מהסכום שיתקבל לאחר הגשת תביעה). מכאן טענת חלק מהמערערים, כי העניינים התגלגלו כפי שהתגלגלו כתוצאה מהחלטותיהם של באי כוחו של דכנר, לאחר שניהול ההליך הופקע מידיו, וזאת חרף רצונו של דכנר "לסגור" את הדברים "בשקט" (כך גם העיד רבין, שנשלח על ידי דכנר לעו"ד יצחקניא בניסיון ללחוץ עליו שיסגור פשרה – פרוטוקול, עמ' 6690).

 

           לאחר שהמגעים לפשרה לא נשאו פרי, בין אם בשל סירובו של צ'רני להיעתר לדרישותיו הכספיות של דכנר ובין אם בשל התנהלותם העצמאית של עורכי דינו של דכנר, פעל עו"ד יצחקניא על פי ההסמכה שקיבל מדכנר, וכך בחודש מרץ 2010, בא לעולם הסכם עד המדינה [ת/1]. על פי ההסכם, דכנר זכה להטבות כלכליות חסרות תקדים עבור עדותו. המדינה נאותה לממן עבור דכנר, במימון ביניים, את תשלום אגרת בית המשפט, אם וכאשר יגיש לבית המשפט את תביעתו האזרחית נגד צ'רני על סך 30 מיליון שקלים. עוד הוסכם כי ככל שתתקבל תביעתו של דכנר, המדינה תהא זכאית לעשרות אחוזים מסכום התביעה לכיסוי חובות עבר של דכנר וחברותיו כלפי רשויות המס. דכנר אף סווג כ"עד מאוים" וזכה לקבל הגנה מהרשות להגנת עדים. דכנר, מצדו, התחייב בהסכם למסור "אך ורק הודעות אמת מלאות ומפורטות, ובהמשך להעיד בבית המשפט עדויות מלאות ואמיתיות בקשר לפרשות..." (סעיף 9 להסכם). כפי שניווכח להלן ובהמשך פסק הדין, דכנר, כדרכו, לא עמד בהתחייבות זו.

 

           ככלל, טובת ההנאה המובטחת לעד מדינה, ביוזמתו וביוזמת הרשות החוקרת היא חסינות מפני העמדתו לדין בגין ביצוע העבירה הנחקרת. ברם, במקרה דנן המצב שונה, שכן בהעדר כל חקירת משטרה בנושא, פנה דכנר – בעצת עורכי דינו – למשטרה והניע את גלגלי החקירה. הוא פנה למשטרה, שכן נותר חסר כל ונותרו לו חובות רבים לנושים כאלה ואחרים לרבות מהשוק האפור. דכנר מכר את כל רכושו, בתו מכרה את ביתה כדי לשלם את חובותיו לנושים. לדכנר לא נותר עוד מה למכור. פנייתו למשטרה היתה בבחינת הצלת חייו. הוא ראה במשטרה כמוצא אחרון.

 

           בעקבות עדותו של דכנר, המשטרה פתחה בחקירה סמויה סביב פרויקט הולילנד, אשר בשנת 2010 הפכה לגלויה והניבה את כתב האישום שבפנינו.

 

העדר חקירה נגדית של עד המדינה

 

11.     דכנר ניצב על דוכן העדים – כעד מדינה – באחד המשפטים המורכבים והגדולים שידעה המדינה ומסר את עדותו. לאורך כל תקופת המשפט התלונן דכנר על בעיות רפואיות. שעות לאחר שהעיד דכנר במשפט הולילנד ביום סוער במיוחד בבית המשפט, הוא הלך לעולמו.

 

          חלק מהמערערים –אולמרט, דנקנר ושמחיוף – לא הספיקו לחקור אותו בחקירה נגדית. הסוגיה המשפטית שהתעוררה בשל עובדת מותו של העד היא שאלת משקלה וקבילותה של עדות ראשית שלא נבחנה בחקירה הנגדית על ידי צד להליך. שאלה זו קשורה בטבורה בשאלת מעמדה של הזכות לחקירה נגדית ובמטרותיה.

 

12.     כידוע, לנאשם עומדת זכות חקירה נגדית של עדי התביעה. חקירה זו נחשבת לאמצעי הדיוני היעיל והחשוב ביותר לבירור האמת במשפט. תכליתה המרכזית היא לאפשר לנאשם להתמודד עם ההאשמות המופנות נגדו בדרך של העמדה במבחן את מהימנות עדי התביעה ואמינות גרסתם (ראו יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני (ב) 1577 (2009); נינה זלצמן "גביה מוקדמת של עדות, אמרה בכתב, והחקירה שכנגד בהליך הפלילי" עיוני משפט ח 584, 586 (1981) (להלן: זלצמן); John H. Wigmore, Evidence in Trials in Common Law vol. I 499-540 (1983) (להלן: Wigmore vol.I)). זכות זו משמשת אמצעי דיוני חשוב בדרך להוכחת חפותו של נאשם. חקירה נגדית מוצלחת חושפת פגמי מהימנות שבה לוקה עדות שקר, ומאפשרת לבית המשפט לקבוע עמדה נכונה באשר למשקלה הראייתי של העדות (ראו יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1942 (2009)). תכלית נוספת של חקירה זו היא השלמת עובדות ונתונים הדרושים לשם גיבוש תמונה עובדתית מלאה הנדרשת לצורך ההכרעה השיפוטית (ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 273, בפסקה 4 (2003) (להלן: עניין דג'אני); בש"פ 5620/09 קורולקר נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (16.8.2009) (להלן: עניין קורולקר); John H. Wigmore, Evidence in Trials in Common Law vol. V 36-39 (1983) (להלן: Wigmore vol.V)).

 

          החקירה הנגדית במשפט הפלילי נתפסת כחלק מזכותו של אדם למשפט הוגן (Ben Emmerson, Andrew Ashworth & Alison Macdonald, Human Rights and Criminal Justice 462-63 (3rd ed. 2012)); עניין קורולקר, בפסקה 9).

 

13.     במספר מדינות בעולם, זכות זו היא אף בעלת מעמד חוקתי. כך, בארצות הברית היא נחשבת לחלק מזכותו החוקתית של אדם ל-"Due Process" (Wigmore, vol. 1, pp.499-506) וכמו כן כמבטאת את דרך מימושה של זכות העימות (Right to Confrontation) המוענקת לכל נאשם במשפט הפלילי לצורך ניהול הגנתו (זלצמן, בעמ' 587 וראו ההפניות שם בהערת שוליים 10).

 

14.     לפי סעיף 6(3)(d) לאמנת זכויות האדם האירופית, לכל נאשם במשפט פלילי זכות למשפט הוגן ובמסגרתו גם הזכות לחקירה נגדית של עדים (ראו גם:Ben Emmerson & Andrew Ashworth, Human Rights and Criminal Justice 462 (1st ed. 2001)).

 

15.     בקנדה, הזכות לחקירה נגדית נתפסת כחלק מהזכויות החוקתיות לצדק מהותי והגינות בהליכים הפליליים, לפי סעיפים 7 ו-11(d) לצ'רטר הקנדי לזכויות וחירויות אדם (ראו: Alan W. Bryant, Sidney N. Lederman & Michelle K. Fuerst, The Law of Evidence in Canada 1135 (3rd ed. 2009)).

 

16.     עמדה דומה קיימת גם בדרום אפריקה, שם זכות זו נתפסת כזכות חוקתית להתמודד עם ראיות התביעה בהליך הפלילי לפי סעיף 35(3)(I) לחוקה הדרום אפריקנית (ראו: S. E. Van Der Merwe & Pamela J. Schwikkard, Principles of Evidence 341 (2nd ed. 2002)).

 

17.     בישראל, הזכות לחקירה נגדית אינה נהנית ממעמד של זכות חוקתית. היא אינה מעוגנת בחוק יסוד. הנשיא א' ברק כתב כי "הזכות לחקירה נגדית אינה חלק מכבוד האדם" (אהרן ברק "כבוד האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא 271, 285 (1993)). עם זאת, זכות זו נחשבת לזכות דיונית מן המעלה הראשונה, המהווה כלי יעיל ביותר לגילוי האמת (בג"ץ 124/58 היועץ המשפטי נ' השופט המנהל את החקיקה המוקדמת, פ"ד יג 5, 23 (1959) (להלן: עניין היועץ המשפטי); עניין דג'אני, פסקה 4; עניין קורולקר, בפסקה 9; ע"פ 631/76 אביטן נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 527 (1977); ע"פ 53/76 אבו עגוווא נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 141 (1976)).

 

           עם זאת, נקבע כי גם בהינתן חשיבותו של כלי זה, עדיין יש לבית המשפט כוח וסמכות לשלוט בהליכי המשפט ולכוונם, וכפועל יוצא גם להתערב באופן ניהול החקירה הנגדית, עד כדי הפסקתה, כאשר זו לא מגשימה את תכליותיה (וראו עניין דג'אני, בפסקה 4; זאת בדומה לדין בארצות הברית ובאנגליה, שם ניתן להגביל את החקירה הנגדית במקרים שבהם היא פוגעת בניהול תקין של המשפט או עלולה לפגוע בהם (שם)).

 

18.      עתה, עולה השאלה מהו הדין במקרים שבהם החקירה הנגדית נקטעה או כלל לא התקיימה. השופטת א' פרוקצ'יה עמדה על כך בהרחבה בעניין דג'אני, בפסקה 4:

 

"גם מקום שנפגעה הזכות לחקירה נגדית, אין לומר כי יש לפסול באורח אוטומטי עדות שניתנה אגב פגיעה כזו. העניין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט אם לקבל את העדות כמות שהיא, אם סבור הוא שהמטרה העיקרית של החקירה הראשית הושגה, או לפסול אותה אם הגיע למסקנה שהעדר חקירה נגדית מלאה הסב פגיעה רצינית ומהותית בבעל הדין (ע"פ 4977/92 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 700); ע"פ 102/62 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט"ז 1205, 1207). גם אם חרג בית המשפט בהתערבותו בחקירה מעבר למידה הראויה, תבחן ערכאת הערעור אם פגם שנפל בניהול הדיון גרם לעיוות דין לנאשם; שאם לא כן, אין בכך כדי להשפיע על התוצאה בערעור..." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.].

 

          הדברים נגזרים מראייה רחבה של ההליך הפלילי ותכליותיו, כפי שעמד על כך השופט (כתוארו דאז) א' ברק בע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 505, 516 (1981):

 

"ההליך הפלילי הוא מסגרת דינים הבאים להגשים את המשפט הפלילי, דהיינו לקבוע חפות או אשמה. לשם כך, על ההליך הפלילי לחשוף את האמת, וזו מטרתו העיקרית. כמובן, עמידה על כללים וחשיפת האמת אינן שתי משימות נוגדות. נהפוך הוא: הכללים הבאים לקבוע סטנדרט של ניהול משפט אשר – על פי ניסיון החיים – יש בו כדי להביא לחשיפת האמת, ובכך תואמות שתי משימות אלה. עם זאת, יש ועמידה פורמלית על סדר כללים בענין מיוחד יהיה בה כדי לגרום לעיוות דין, אם בדרך הרשעת החף מפשע ואם בדרך של זיכוי הנאשם. בנסיבות אלה יש לשאוף לכך כי הכללים עצמם יתנו לבית המשפט סמכות ושיקול דעת לעשות צדק...".

 

           אם כן, גישתו של בית משפט זה היא כי החקירה הנגדית כשלעצמה איננה המטרה, כי אם האמצעי להשגת התכלית של גילוי האמת ועשיית משפט צדק. הערכים המוגנים אשר להשגתם משמשת החקירה הנגדית כאמצעי, הם הזכות להתגונן וחקר האמת, והפגיעה בערכים אלו, ולא עצם הפגיעה בזכות לחקירה נגדית, היא זו שתגרור את פסילת העדות.

 

           נראה, כי גם המחוקק ביטא גישה דומה, לפיה החקירה הנגדית מהווה אמצעי יעיל לגילוי האמת אך אינה חזות הכל, עם חקיקתו של סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). סעיף זה מאפשר הגשת אמרת חוץ של אדם – מבלי שתתאפשר חקירתו בבית המשפט כלל – במקרים שבהם בית המשפט שוכנע כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלהעיד. יפים לעניין זה דברי השופט א' גולדברג בדנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חג' יחיא, פ"ד מז(3) 661 (1993):

 

"מודע אני, כחבריי שבדעת מיעוט, לחשיבותה של החקירה שכנגד, אולם מכאן ועד להעמדתה כ'זכות יסוד' המרחק רב. שאם היתה זו זכות במעלה נכבדה אשר כזאת, היעלה על הדעת לשלול אותה באותם מקרים שבהם העד מסרב להעיד ובית המשפט 'שוכנע שמנסיבות העניין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא... את נותן האמרה מלתת את העדות' (כאמור בסעיף 10א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש]? ומה אם כן ההבדל העקרוני בין עד כזה לבין 'העד השותק' שעל-פי פירושנו חל עליו סעיף קטן(א)? ומדוע עלינו לחשוש במקרה השני דווקא את כל אותם החששות, שמעלים חבריי הנכבדים שבדעת המיעוט, כנגד קבלת האמרה? האם לא יפים דבריהם גם לגבי העד שעליו חל סעיף קטן (ב)?

[...] יש לחזור ולהבהיר, כי קבלת האמרה אין פירושה כי על בית המשפט תמיד להסתמך על האמור בה. אמרה זו כמוה ככל ראיה אחרת, ועל בית המשפט לתת לה את משקלה הראוי בהתחשב במכלול הראיות".

 

           אם כן, גם אם נפגמה החקירה הנגדית, העדות עדיין קבילה, ויש לבחון את משקלה. נקבע, בהקשר של סעיף 53 לפקודת הראיות העוסק במשקלה של עדות, כי "משמעות הוראה זו היא כי על עדות קבילה יש להעריך על פי המשקל היחסי הראוי לה בנסיבות העניין הקונקרטי. הוראה זו מתפרשת גם על עדות קבילה שנפגמה, למשל מאחר שלא עמדה במבחן החקירה הנגדית, בין בכלל, ובין באופן חלקי" (עניין קורולקר, בפסקה 12) [ההדגשה הוספה – ס.ג'.].

 

           יפים לעניין זה דברי השופטת א' פרוקצ'יה בעניין קורולקר, בפסקה 13, בנוגע לדין עדותו של עד שלא עמדה במבחן חקירה נגדית:

 

"עדותו של עד שלא עמדה במבחן חקירה נגדית היא, אפוא, עדות שנפל בה פגם. אלא שפגם זה אינו יורד לשורש קבילותה של העדות ואינו חוסם את קבלתה כראייה הנמנית על ראיות המשפט; אלא שהפגם מחייב הערכה של משקלה של העדות בשים לב למום שנפל בה, ומצריך התייחסות למשמעות המום מבחינת אפשרות העמדת העדות במבחן האמינות, ומבחינת היכולת להניח תשתית רחבה ומלאה של נתונים אשר בלעדיה עשויים להישלל מבית המשפט פרטים רלבנטיים חשובים. החסר בחקירה הנגדית הוא חסר בעל אופי מהותי, בשים לב לחשיבותו של אמצעי ראייתי זה לבירור אמיתות גרסת העד ולחקר מלוא האמת בהליך כולו. במיוחד כך הדבר, כאשר מדובר בעד מרכזי, שעליו נשענת עיקרה של התשתית הראייתית. יחד עם זאת, גם בנסיבות כאלה, נקודת המוצא היא כי עדות העד, הלוקה בחסר של חקירה נגדית, אמורה להישקל לגופה, תוך שימת לב למום שנפל בה, ובהתייחס למשקלה היחסי, בהינתן המום האמור, על רקע התשתית הראייתית הכוללת הנובעת ממקורות ראייתיים שונים ומגוונים" [ההדגשות הוספו – ס.ג'.].

 

19.     עינינו הרואות, כי גם עדות של עד שלא עמדה במבחן חקירה נגדית איננה נחסמת כראייה בין יתר הראיות, אלא שיש להעריך את משקלה של העדות לגופה. כך גם נעשה במקרה שלנו.

 

חקירה נגדית שנקטעה או נשללה עקב מותו של עד

 

20.      בניתוח משקלה של עדות שנפגמה עקב חסר של חקירה נגדית, ההבחנה המקובלת היא בין מקרים שבהם האפשרות לחקירה נגדית נקטעה או נשללה מבעל-דין באשמת מי שהעיד את העד או על ידי העד עצמו (סיבות סובייקטיביות) לבין מקרים שבהם אפשרות זו נקטעה או נשללה מבעל-דין בשל "כוח עליון" כמו מות העד (סיבות אובייקטיביות) (וראו ע"פ 102/62 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 1205, 1207 (1962) (להלן: עניין יעקובוביץ); עניין קורולקר, בפסקאות 15-14; זלצמן, בעמ' 590-589). במקרים מהסוג השני, כפי שבענייננו, מופעל כלל גמיש אשר אינו פוסל את העדות ומותיר לשופט הערכאה הדיונית את שיקול הדעת ביחס למשקלה. עמד על כך השופט י' זוסמן בעניין יעקובוביץ:

 

"מי שמנע מבעל-דין שכנגד את האפשרות לבחון את מהימנותו של העד על דרך חקירה שתי-וערב, חייב לשאת בתוצאה שהעדות לא תתקבל. לא כן הוא כאשר אפשרות זו נשללה מבעל-דין שלא עקב מעשהו של מי שהעיד את העד. במקרה זה, כך אומר פרופסור ויגמור (שם), על פי מושכל ראשון אמנם דין העדות שכבר ניתנה – להימחק, אך מטעמים מעשיים אין בתי המשפט פוסקים כך, אם התחילה חקירת שתי-ערב של עד ומטרתה הושגה בדרך כלל, גם אם לא הושלמה. במקרה זה רשאי בית המשפט על-פי שיקול דעתו לקבל את העדות או לפסלה; ואין צורך לומר כי בהשתמשו בשיקול-דעת שניתן בידו, ישווה בית המשפט לנגד עיניו אם נפגע בעל-דין על-ידי כך שלא יכול היה להשלים חקירת שתי-וערב או לא. וראה תקנה 276 לתקנות הפרוצידורה אזרחית, 1938, לפיה רשאי בית-המשפט לקבל תצהיר לראיה אף בלא חקירת שתי-וערב עליו: ע"א 291/61, Tanswell v. Scurrah (1865)" (שם, בעמ' 1207) [ההדגשה הוספה – ס.ג'.].

 

21.      גם בע"פ 2314/07 חאלדי נ' מדינת ישראל (26.1.2009) עמדתי על הצורך שלא לדבוק יתר על המידה בכללים הפורמאליים כאשר החקירה הנגדית נקטעה מסיבות אובייקטיביות, ולאפשר שיקול דעת לבית המשפט:

 

"טענתו העיקרית של המערער מכוונת לקבל עדותו של כראמה, על אף שחקירתו הנגדית לא הושלמה. כדי לעמוד על משמעותה של עובדה זו, יש לתת את הדעת על הסיבה לקטיעת החקירה הנגדית באיבה. אם זו נקטעה מסיבות אובייקטיביות, שאינן תלויות במשיבה, הרי שלבית המשפט שיקול דעת אם לקבל עדות זו, אם לאו, בכפוף לכך שלא נגרם עיוות דין לנאשם [...] בבואנו לבחון האם נגרם למערער עיוות דין, דהיינו, פגיעה מהותית בהגנתו, יש לתת את הדעת על כך שעמידת יתר על כללים פורמליים אינה משרתת את חשיפת האמת, היא תכליתו העיקרית של ההליך הפלילי" [ההדגשה הוספה – ס.ג'.].

 

22.      בעניין קורולקר, נדון מקרה דומה לענייננו, אשר גם בו נקטעה חקירה נגדית בשל מותו של העד. באותו מקרה, היה מדובר בסוכן משטרתי, שאמור היה להעיד אודות עסקאות סמים שביצע הנאשם, אך הלך לעולמו בשלב שלאחר מתן עדותו בחקירה ראשית ובאמצע חקירתו הנגדית. לטענת ההגנה, החקירה הנגדית נמשכה כחצי שעה בלבד ולא הגיעה לכלל בירור השאלות הנוגעות לעסקאות הסמים עצמן, ועל כן לגישתה, היה ראוי להתעלם מעדותו של הסוכן או למצער לייחס לה משקל מועט ביותר. השופטת א' פרוקצ'יה הבהירה מהו הדין בנסיבות אלו:

 

"...תתכן אפשרות נוספת והיא, כי החסר בחקירה הנגדית נובע מ'כח עליון' – למשל, מחלה קשה או פטירתו של העד, לאחר שהעיד בחקירה ראשית, היוצרים מניעה אובייקטיבית להשלמת העדות בחקירה נגדית, בלא אשם של מאן דהוא. בנסיבות אלה, על בית המשפט להעריך את משקלה של העדות כפי שנמסרה בפניו, ולשקול את 'היש' שיש בה, מול ה'אין' שבה, ולהעריכה על רקע מכלול הראיות הנוספות שהובאו, לצורך הכרעה אם יש בהן כמכלול די כדי להצביע על אחריות הנאשם בפלילים מעבר לספק סביר" (שם, בפסקה 15) [ההדגשה הוספה – ס.ג'.].

 

 

23.      אשר על כן, מכל האמור עולה, כי כאשר מדובר בחקירה נגדית שלא הושלמה עקב סיבות אובייקטיביות, העדות מוחזקת כקבילה, ומופעל כלל גמיש המותיר לשופט הערכאה הדיונית את שיקול הדעת ביחס למשקל של העדות, בהתחשב במהות החסר של החקירה הנגדית (וראו אליהו הרנון דיני ראיות חלק ראשון 113-112 (1985); וכן עניין קורולקר, בפסקאות 17-9).

 

24.      עמדה זו מקובלת גם במדינות אחרות. באנגליה, מותו של עד בטרם נחקר בחקירה נגדית, אינה פוסלת את העדות אך עשויה להשפיע על משקלה. כאשר מדובר במשפט פלילי, לשופט נתון שיקול דעת האם להמשיך במשפט, תוך מתן הוראות מתאימות לחבר המושבעים (Peter Mirfield ET AL.,Phipson On Evidence 248 (15th ed. 2001)). כך למשל היה בעניין Stretton (R v. Stretton (1986) 86 Cr App R 7)). באותו מקרה, המתלוננת נחקרה בחקירה נגדית כשלוש שעות וחצי. בשל החמרה במצבה הבריאותי, היא לא היתה יכולה להמשיך את החקירה, והנאשם עתר להורות על זיכויו בדין בשל הפגיעה בזכותו לחקירה נגדית. השופט בערכאה הדיונית סירב לעשות כן, והנחה את חבר המושבעים להתחשב בחסר בחקירה הנגדית בעת שיכריעו אם לבסס ממצא כלשהו על עדות המתלוננת. הנאשם הורשע לבסוף בדין וערער על הרשעתו בפני בית המשפט לערעורים האנגלי. בית המשפט לערעורים קבע כי שיקול הדעת שהופעל היה נכון, בהתחשב בחקירה הנגדית החלקית שלה זכה הנאשם.

 

25.      הגישה הישראלית, המפעילה שיקול דעת ביחס למשקל העדות במקרים שבהם החקירה הנגדית נשללה מסיבות אובייקטיביות, מקובלת גם בארצות הברית (Wigmore vol. V, בעמ' 136-134; Charles T. Mccormick ,On Evidence vol. I 90 (5th ed. 1999)). עמדה דומה קיימת גם בקנדה. בעניין Yu (R. v. Yu, (2002) A.J. No. 1552 (Alta. C.A.)), הנדון בבית המשפט לערעורים של מחוז אלברטה, המתלוננת העידה בעדות מוקדמת והיתה חולה במהלך כל עדותה, בה שיתפה פעולה באופן מלא. לאחר שענתה על 271 שאלות בחקירתה הנגדית, היא נכנעה לתשישות, והמשפט יצא להפסקה של 10 ימים. במהלך הפוגה זו נפטרה המתלוננת, בטרם הושלמה חקירתה הנגדית. הערכאה הדיונית קבעה כי המתלוננת נחקרה בחקירה נגדית על היסודות ההכרחיים לשם הרשעה בעבירות והרשיע את הנאשם. ערכאת הערעור אישרה את פסק הדין ואת קביעת בית המשפט דלמטה, לפיה ביחס לנושאים אשר עליהם לא היתה הזדמנות לחקור חקירה נגדית, ישנן אופציות אחרות להטלת ספק, למשל באמצעות פנייה להודעותיה של המתלוננת במשטרה. בית המשפט קבע כי זו הלכה מבוססת שאי האפשרות לחקור עד תביעה בחקירה נגדית אינה הופכת את עדותה לבלתי קבילה. מקום בו האפקטיביות של החקירה הנגדית הוגבלה אך לא בוטלה לחלוטין, ניתן להסתפק בראיות לסתירות בגרסאות העד העולות ממקורות אחרים. כמו כן הבהיר בית המשפט, כי הזכות לחקירה נגדית אינה זכות מוחלטת והיא עשויה להיות מוגבלת מטעמים ענייניים שונים:

 

"There is no generic bar to every unfulfilled cross-examination whatever the cause. Obviously, any encroachment upon a full and finished cross-examination advanced by the use of improper questions can be stopped. Cross examination cannot encroach on defined areas of privilege. Prolix and aimless cross-examinations can be stopped and, in this era, cross-examinations that are offensive to race, gender, and other Charter criteria will not be permitted. The right to cross-examination is not always absolute nor limitless as urged by Mr. Bloos" (שם, בפסקה 7) .

 

26.      בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה ביוגוסלביה קבע עמדה דומה בעניין Martic (Prosecutor v. Martic, Case No. IT-95-11-AR73.2 (Int’l Crim. Trib. for the Former Yugoslavia Sep. 14, 2006)). באותו מקרה, עד תביעה נפטר במהלך החקירה הנגדית, והנאשם טען כי יש למחוק כליל את עדותו של אותו עד. בית הדין קבע, כי הזכות לחקירה נגדית אינה מוחלטת. ניתן להגבילה ושיקול הדעת בדבר הגבלה זו הוא של הערכאה הדיונית אשר בקיאה במכלול הנסיבות הסובבות את התיק. לעניין הטענה כי דבר זה פוגע בזכותו של הנאשם להליך הוגן, ציטט בית הדין הבינלאומי מעניין Aleksovski (Prosecutor v. Aleksovski, Case no. IT-95-14/1-AR (Int’l Crim. Trib. for the Former Yugoslavia Mar. 24, 2000)) בו נקבע, כי הזכות למשפט הוגן אינה זכות בלעדית של הנאשם, אלא גם של התביעה בהיותה מייצגת את האינטרס הציבורי. משכך, אי קיומה של חקירה נגדית לא בהכרח פוסל את העדות. יתרה מכך, נקבע כי בהתאם לכללי בית הדין, פסילת הראיות נעשית בהתאם לשיקול של איזון ערכה של הראיה אל מול הזכות למשפט הוגן. רק כאשר הזכות למשפט הוגן נפגעת באופן שהוא משמעותי ביחס לערכה של הראיה, הראיה תיפסל.

 

27.      יצויין, כי ישנן גם מדינות אשר בהן נוהגת גישה שונה. כך למשל, באוסטרליה, עדות שלא עמדה לחקירה נגדית אינה קבילה, גם אם הדבר נבע מסיבות אובייקטיביות. אולם, יש הטוענים כי בתי המשפט נכונים לנקוט עמדה פחות נוקשה במקרים שבהם החקירה הנגדית אינה בעלת חשיבות מיוחדת בנסיבות אותו עניין (וראוAndrew L. C. Ligertwood, Australian Evidence § 7.67 (1988)).

 

28.      לסיכום חלק זה, הסקירה שנערכה מלמדת, כי שיטות משפט רבות תומכות בעמדת המשפט הישראלי בסוגיית נפקות קטיעתה או שלילתה של החקירה הנגדית מסיבות אובייקטיביות. את עמדת המשפט הישראלי בסוגיה זו היטיבה לסכם השופטת א' פרוקצ'יה בעניין קורולקר, בפסקה 19:

 

"בישראל מוחזקת עדות שלא עמדה במבחן חקירה נגדית כקבילה, והיא נבחנת ב'משקפיים' של משקל. משקל זה מושפע מגורמים שונים שעשויה להיות להם השלכה על ערכה הסגולי של העדות, ובכלל זה, הטעם שבשלו נמנעה החקירה הנגדית, כאשר יש הבדל לענין זה בין מצב שבו המניעה נובעת מסיבה אובייקטיבית, לבין מצב שמקורה נובע ממעשה יזום של העד או של בעל הדין שהביאו, או מסיכול מכוון הנובע מפעולת הצד שכנגד; גורמים נוספים העשויים להשפיע על המשקל נוגעים לחשיבותה של החקירה הנגדית לבחינת מהימנות גירסת העד בנסיבות המקרה הספציפי, כגון, האם החקירה הנגדית החלה, על מה דובר בה, והאם עיקר מטרתה הושג; האם מדובר בהליך אזרחי או הליך פלילי, ועד כמה הראיות הנוספות שהובאו בהליך משתלבות ומשלימות את העדות הקטועה, ומה מקורותיהן, וכיוצא באלה עניינים (רע"פ 3904/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 385, פסקה 15 (2007); יעקב קדמי על הראיות, חלק שלישי, 1706-7 (2003))".

 

           אם כן, החקירה הנגדית מסייעת בגילוי חקר האמת. לפיכך, היא מחייבת שתינתן לבעל דין הזדמנות לנהל את חקירותיו בצורה אפקטיבית לאור תכליותיה השונות של החקירה הנגדית. עם זאת, פגם שנפל בעדות בשל שלילתה של חקירה נגדית או קטיעתה אינו שולל את קבילותה של העדות, אלא משפיע על משקלה של העדות בלבד. כאשר היעדרה של החקירה הנגדית נובע מסיבות אובייקטיביות, כפי שבענייננו, מופעל כלל גמיש המותיר לשופט הערכאה הדיונית את שיקול הדעת ביחס למשקלה של העדות, בהתחשב במהות החסר של החקירה הנגדית. אין לומר, כי יש לפסול באורח אוטומטי עדות שניתנה אגב פגיעה כזו. העניין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט אם לקבל את העדות כמות שהיא, או שמא סבור הוא שהמטרה העיקרית של החקירה הראשית הושגה, או לפסול אותה אם הגיע למסקנה שהעדר חקירה נגדית מלאה הסב פגיעה רצינית ומהותית בבעל הדין (ראו פרשת דג'אני; ע"פ 4977/92 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 700 (1993); עניין יעקובוביץ', בעמ' 1207). גם אם חרג בית המשפט בהתערבותו בחקירה מעבר למידה הראויה, תבחן ערכאת הערעור אם פגם שנפל בניהול הדיון גרם לעיוות דין לנאשם (ע"פ 332/86 גינדיל נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 543, 548 (1987)).

 

29.     נראה, כי אין להשוות בין מצב שבו העד לא נחקר בהליך של חקירה נגדית כלל, למצב שבו נחקר העד חקירה נגדית באופן חלקי. עם זאת, ברי, אפוא, כי הזכות לחקירה נגדית אינה בלתי מוגבלת ויש לאזנה מול אינטרסים אחרים. משכך, בנסיבות בהן השופט סבור כי הזכות לחקירה הנגדית מומשה במידה ממשית, יהיה בכך כדי להצדיק את אי פסילת העדות הראשית.

 

 

מן הכלל אל הפרט

 

30.      בתיק שלפנינו, בטרם חקרו חלק מבאי כוח המערערים את עד המדינה בחקירה נגדית, נפטר עד המדינה, ומשכך עניין לנו במצב של חקירה נגדית שנקטעה או נשללה בשל סיבות אובייקטיביות. כאמור לעיל, מצב זה הוכר במשפט הישראלי ככזה המצדיק להותיר את שיקול הדעת לעניין משקלה של העדות לשופט היושב בדין. ואכן, לעניין המערערים שהחקירה הנגדית בעניינם נשללה בשל פטירת עד המדינה, בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם לא ניתן לבסס ממצא ראייתי עצמאי על סמך עדותו של עד המדינה, אך יש בעדות זו כדי לשפוך אור על פסיפס הראיות (הישירות והנסיבתיות) שהובאו בפני בית המשפט בעניינו של כל אחד מהם (עמ' 30 ש' 30-21 להכרעת הדין).

 

           ואולם, חלק מן המערערים מלינים כנגד קביעתו של בית משפט קמא (בסעיף 16 להכרעת הדין), לפיה כיוון שעיקרים בעדות עד המדינה הוכחו כדבעי בראיות עצמאיות, עיקרים אלו תומכים ומייצבים את עדות עד המדינה. לטענתם, הלכה למעשה בית משפט קמא "הרים עצמו בשרוכי נעליו" מאחר ש"אבני התושבת" היו למעשה מסקנותיו שלו שהתבססו על עדות עד המדינה. מנגד, המדינה סבורה כי יש לדחות טענה זו, שכן עיקרים אלה הוכחו בראיות עצמאיות וחד משמעיות, לרבות שיקים, קבלות ומסמכים אשר נתפסו בתוך החברות המשחדות עצמן ו/או הודאות או ראשית הודאה של חלק מהמערערים.

 

31.      על מנת לעשות שימוש בעדותו של עד המדינה לעניין המערערים שלא מיצו את זכותם לחקור את עד המדינה בחקירה נגדית, על בית המשפט היה להשתכנע כי התכליות שלשמן יועדה החקירה הנגדית הושגו גם בעניינם של המערערים, במלואן או ברובן. בשלב הבא, בקביעת משקלה של העדות, יש לבחון את עניינו של כל מערער ומערער בנפרד, וזאת מאחר שלכל אחד מהם יש ראיות שונות המובילות למשקל שונה של העדות.

 

32.      בתיק שלפנינו, טרם נפטר עד המדינה, הוא נחקר לא פחות מ-13 ישיבות בחקירה ראשית ו-54 ישיבות בחקירה נגדית. בסך הכל העיד עד המדינה במשך 67 ישיבות בית משפט עד למועד פטירתו ביום 1.3.2013. במהלך חקירותיו במשך שעות ארוכות הועמדו במבחן גם דברים שמסר בקשר לאותם אישומים, בהם הואשמו המערערים – אהוד אולמרט, דני דנקנר ואליעזר שמחיוף – שטרם עלה בידם לחקרו. יצויין, כי אין מצב זה דומה למצב בו היה העד נפטר מיד בתום חקירתו הראשית (וראו זלצמן, בעמ' 590). מקרה שבו מסר עד את עדותו הראשית תחת ידיעה סובייקטיבית ברורה, כי בסופה הוא מתכוון לשתוק או להימלט, אינו דומה למקרה שבו ידע העד במהלך מתן עדותו, כי הוא צפוי לעבור חקירה נגדית קשה וארוכה, אלא שבמהלכה נפטר במפתיע. זאת משום שבמצב כזה של חשש מהחקירה הנגדית, כפי שהיה בענייננו, דומה כי ישקול העד את דבריו בחקירתו הראשית ביתר שאת, ועל כן משקל דבריו רב יותר (והשוו להבחנה בין עדותו של עד שנפטר לאחר שהתקיימה החקירה הראשית ובין עדותו של עד שנפטר בטרם התקיימותה, בע"א 648/87 הסתדרות אגודת ישראל העולמית הועד הפועל נ' חברת חזקיהו בע"מ, פ"ד מד(1) 686, 694-691 (1990)).

 

         ובכל זאת, עד המדינה נחקר בחקירה נגדית על ידי באי כוחם של חלק מהמערערים (המערערים שלא הספיקו לחקור בחקירה נגדית את עד המדינה הם כאמור אולמרט, דנקנר ושמחיוף) ובשל כך בית המשפט המחוזי הספיק להתרשם מהאיש ומאישיותו בכלל ומאי אמינותו בפרט, כפי שיתואר להלן.

 

אי אמינות עד המדינה

 

33.     מהימנותו המפוקפקת של עד המדינה היתה בגדר דבר ברור וידוע בעת ניהול המשפט. ברור היה, כי עד המדינה פנה למשטרה לא מפני נקיפות לב ומצפון, אלא מתוך שיקולים הקשורים אליו וטובתו הוא, וכי הוא חתם על הסכם עד המדינה כיוון שאפשרות זו היתה טובה ועדיפה לו על פני האפשרויות האחרות שעמדו בפניו. מקורו של תיק זה בהחלטתו של עד המדינה לעשות מעשה על מנת לתבוע כספים אשר לטענתו הגיעו לו. עד המדינה העיד על עצמו מספר פעמים בעדותו בבית המשפט, כי הינו עבריין שרימה את רשויות המס, שביצע מעשים פליליים לאורך שנים, שזייף מסמכים, הונה, שיקר ושיחד באופן שיטתי פקידי ונבחרי ציבור עמם בא במגע במסגרת עבודתו, והכל לשם השגת מטרותיו. הוא היה איש שלא בחל בתרגילים כדי להשיג את מבוקשו. הוא הכיר היטב את הכוחות המניעים את גלגלי המערכות, הכלכלית והפוליטית, וידע איך להניע אותם לכל כיוון שרק רצה. במהלך עדותו, נתפס עד המדינה באי דיוקים ושקרים, בסתירות מהותיות ובזיוף מסמכים ומוצגים. לעתים הוא נמנע מלהודות בזיוף מסמך כלשהו או בשקר ששיקר, אך בבית המשפט התברר כי שיקר או זייף המסמך בסוגיה הספציפית שנחקרה. עד המדינה לימד, כי השקר שימש עבורו בבחינת כלי עבודה. הוא לא בחל בשקרים ובתחבולות. ללא חיבוטי נפש ונקיפות מצפון. הוא לא היסס לשקר ואף הציג מסמכים כוזבים גם לפרקליטים ששכר, אשר פעלו למענו.

 

34.      על דמותו ואישיותו הפתלתלה של עד המדינה עמד בית משפט קמא באריכות בהכרעת דינו. בית המשפט המחוזי קבע גם כי מדובר בעד מדינה שהינו עבריין השותף למעשי עבירה עליהם הוא העיד מתוך אינטרסים אישיים, כלכליים ואחרים. עוד נקבע, כי עד המדינה פעל לאורך שנים בנכלוליות במגעיו עם מוסדות ציבור ורשויות חוק ושלטון ובשנותיו האחרונות לא נרתע מלשקר, לזייף ולהונות לשם השגת מטרותיו. זאת ועוד, במהלך עדותו בבית המשפט המחוזי נתפס עד המדינה בסתירות שונות ואי דיוקים בהודעותיו במשטרה. בנוסף נקבע, כי הוא זייף מספר מסמכים ומוצגים במטרה לנסות ולשכנע בטענותיו. בית המשפט המחוזי קבע, כי בכמה מקרים בהם הכחיש עד המדינה כי זייף מסמך כלשהו או כי שיקר לגבי דבר מה, עדותו בבית המשפט לא הותירה מקום לספק, כי אכן זייף מסמך או שיקר, באותה הסוגיה, וכי הכחשותיו שקריות אף הן (ראו עמ' 21 ש' 30-26 להכרעת הדין).

 

           כך למשל, בית המשפט המחוזי עמד על כך שעד המדינה שיקר בטענתו כי נזקק לסכומי כסף נכבדים בדחיפות בשל מחלתה הקשה של בתו. עד המדינה ביקש פעם אחר פעם כספים בשל היזקקותו כביכול לסייע לבתו הנדרשת לניתוח דחוף בחו"ל ולרכישת תרופות בעשרות אלפי דולרים בחודש. לשם הדוגמא, בעדותו דכנר עמד על כך שהלוואה מסוימת שנתן לו צ'רני בשנת 2000 נועדה לצרכי שוחד. כאשר עומת דכנר עם העובדה שבסמוך למועד מתן ההלוואה, הוא ביקש מצ'רני הלוואה אישית לצורך ניתוח שבתו צפויה לעבור בבית חולים פרטי בארה"ב, השיב דכנר כי אין קשר בין הדברים וכי לצורך הניתוח הוא "שבר חסכונות". אולם, במהלך הימים הוחוור כי בתו לא עברה ניתוח בחו"ל או בארץ ואף לא נזקקה לממן תרופות יקרות (ראו עמ' 24 ש' 22-17 להכרעת הדין). כאמור, עד המדינה לא נרתע לחזור על השקר אודות מחלתה של בתו גם בעומדו על דוכן העדים, לטענת באי כוח המערערים, אף שעה שבתו נמצאת באולם בית המשפט, תוך שעד המדינה מחווה בידו לכיוונה.

 

           רבים משקריו של דכנר הם שקרים מהותיים היורדים לשורש גרסתו (כמו הדוגמא לעיל, וכמו דוגמאות רבות נוספות הכוללות מעשי זיוף, בין היתר ביומניו האישיים ובמכתביו השונים). לעומת זאת, חלק מן השקרים הם שוליים וזניחים, באופן המעלה תמיהה מה ראה דכנר להפריחם לחלל האוויר או להעלותם על הכתב, שמא מדובר בשקרן פתולוגי או באדם שהשקר והאמת התערבבו אצלו יחדיו לבלי היכר. כך, למשל, "כתב הסחיטה" (שהוא כאמור טיוטת כתב תביעה שאמורה היתה להיות מוגשת לבית המשפט המחוזי בירושלים) כולל בתחילתו את תמצית קורות חייו של דכנר, ובין היתר נאמר שם כי בין השנים 1983-1978 כיהן דכנר כפרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב. בחקירתו במשטרה מיום 7.4.2010 אישר דכנר פרט זה (ר' פסקה 15 להכרעת דינו של בית משפט קמא). למותר לציין כי מדובר בפרט ביוגראפי שהוא בדיה גמורה. בבית המשפט העיד דכנר כי מעולם לא שימש כפרופסור מן המניין. נמצא, כי עד המדינה ציין בנחישות רבה בבית המשפט, כי הגם שהדברים רשומים שחור על-גבי לבן, הוא לא אמר ששימש פרופסור באוניברסיטת תל-אביב והוא לא יודע מדוע ולמה נרשמו הדברים. צרתו, כך קבע בית המשפט המחוזי, היא שמול הכחשה נמרצת זו ניצב מוצג שהוכן על ידי פרקליטיו, ובו צוין: "במקביל, בין השנים 1978-1983 שימש התובע כמרצה, פרופ' מן המניין, למנהל עסקים וחשבונאות באוניברסיטת תל-אביב". עד המדינה לא ידע להסביר מדוע שורבב שקר זה ומה היה המניע שהובילו לציין נתון שקרי זה במוצג. בית המשפט המחוזי עמד על כך כי גם לאחר שנחתם עמו הסכם עד מדינה, לאחר שהודיע בכתב ובעל פה, כי בכוונתו לדבר אמת על פי החובה שנטל על עצמו בהסכם עד המדינה, ציין עד המדינה בחקירתו במשטרה, כפי שהוזכר לעיל, כי שימש בשנים האמורות כמרצה, פרופסור מן המניין. בהתייחסותו לדברים אלה העיד דכנר בבית המשפט, כי במהלך החקירה במשטרה לא שם לב לפרט זה שהופיע במוצג האמור, ולדבריו, הראיה שבכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידו מיום 3.1.2012 לא צוין הנתון (עמ' 25 ש' 30-11 להכרעת הדין).

 

           כדוגמא נוספת לשקרים חסרי תוחלת של עד המדינה – בסיכום ישיבה מיום 4.1.2010, בה נכחו, בין היתר, פרקליט המדינה, ראש אגף חקירות במשטרה, דכנר ועורכי דינו, מתואר הרקע של דכנר ונאמר כי הוא למד מיקרו-ביולוגיה במכון ויצמן [נ/10, סעיף 22]. בעדותו הכחיש דכנר כי אמר זאת בישיבה (עמ' 725 לפרוטוקול).

 

           דוגמא נוספת לאי אמינותו של עד המדינה ניתן למצוא בעדותו הבלתי עקבית בנושא החזרת כספי השוחד על ידי צ'רני. לדברי עד המדינה, עד שנת 1999 העביר לו צ'רני את החזרי תשלומי השוחד בדרך הלוואות, ובשנים 2003-2000 השתנתה השיטה והחזרת כספי השוחד על ידי צ'רני נעשתה כנגד חשבוניות. יתר על כן, לדברי עד המדינה, עד שנת 2005-2004 רוב כספי השוחד הוחזרו לו על ידי צ'רני, ומאז נאלץ הוא לשאת בתשלומים לבדו. הסכומים שהוציא ולא הוחזרו לו על ידי צ'רני הסתכמו ב-3-2 מיליון ש"ח (עמ' 773 ש' 3 לפרוטוקול). במהלך חקירתו הנגדית אישר עד המדינה, כי נהנה משכר של 1.5% מעלות הפרויקט, ולהערכתו יכול שהסכום אותו קיבל הסתכם בכמיליון דולר. בעדותו בבית המשפט ביום 8.7.2012 ציין אחרת, וטען כי לא הרוויח דבר מהולילנד, אלא אפילו הוציא כספים מכיסו, וזאת לדבריו משום שה-1.5% שצ'רני שילם לו הועברו לאחד מהעובדים שקיבל מיליון ש"ח עבור עבודתו. משהונחו הדברים בפניו, השיב עד המדינה כי יכול שטעה אך בכוונתו לבדוק זאת (עמ' 728 לפרוטוקול).

 

           הזכרנו את "כתב הסחיטה" (ת/404) שבסופו של יום הוליך את דכנר, אם ביוזמתו-שלו ואם ביוזמת פרקליטיו, אל המשטרה. עד המדינה עצמו אישר, כי "כתב הסחיטה" שהכין הינו שקרי ובין חלקים הרשומים בו לבין המציאות – אין ולא כלום. עד המדינה אישר, כי ייחס קבלת שוחד לקציני משטרה למרות שלא קיבלו כל שוחד והוסיף שמות קצינים שכלל אינם קיימים. הוא אישר, כי נספחים שלמים ב"כתב הסחיטה" הינם שקריים מתחילתם ועד סופם. הוא אישר, כי "שירבב" שמות של אנשים כאילו קיבלו שוחד, למרות שלא קיבלו. עד המדינה הסביר, כי הנספחים של "כתב הסחיטה" שקריים (עמ' 653 ש' 11 לפרוטוקול). כך למשל הסביר עד המדינה, כי דודו אמסלם לא קיבל שוחד, ונספח "יז" על הספח הקשור לדודו אמסלם הינו שקרי. קובי ברטוב נרשם כמי שקיבל שוחד, למרות שעד המדינה הסביר שלא ידוע לו כי ברטוב קיבל שוחד (עמ' 654 ש' 21-13 לפרוטוקול). דוגמא נוספת שנתן עד המדינה היא סגן ראש העירייה, יעקב אבישר, אשר לדברי עד המדינה לא קיבל שוחד ולא סייע ליזמים, זאת למרות הדברים שרשומים עליו ב"כתב הסחיטה" (עמ' 655 ש' 3 לפרוטוקול). כך גם לגבי קובי סדן, שרשום אודותיו בסעיף 85 ל"כתב הסחיטה" שקיבל שוחד, אולם לא קיבל דבר (עמ' 655 ש' 20 לפרוטוקול). חגי רגב, עוזר הגזבר, שרשום לגביו בסעיפים 78-77 ל"כתב הסחיטה" שקיבל שוחד, זאת למרות שלא קיבל דבר (עמ' 656 ש' 16 לפרוטוקול). לאלה מתווספים עוד רבים אחרים, אשר מופיעים ב"כתב הסחיטה" כאילו קיבלו שוחד, למרות שלדברי עד המדינה עצמו, הם לא קיבלו כל שוחד והמסמך שקרי. כך לדברי עד המדינה: "זה הכל שקר אני מאוד מצטער על כך" (עמ' 658 ש' 23 לפרוטוקול). עד המדינה הסביר, כי הכין את "כתב הסחיטה" השקרי מן הטעם ש: "...הייתי אידיוט, אני יודע למה? כי באותו זמן הייתי נואש לחלוטין, כפי שהעדתי. מצבי הכספי היה גרוע ביותר ואני מאוד לא רציתי להגיע למצב שאני אצטרך לפנות למשטרה עם כל המשמעויות, אני רציתי בכל כוחי להגיע לאיזה שהוא הסדר, הייתי מוכן כל שקר להגיד ולעשות, העיקר להגיע להסדר. אני מאוד מצטער על כל שקר או נזק שגרמתי. אני הבעתי את זה מההתחלה, מההתחלה אמרתי את הדברים האלה" (עמ' 650 ש' 30 – עמ' 651 ש' 2 לפרוטוקול). עד המדינה טען, כי היה משוכנע ש"כתב הסחיטה" ת/404 יישאר רק אצל עורך דינו וכי דבר לא יצא מכל זה, אלא שהכל יסתיים רק בזה (עמ' 651 ש' 8 לפרוטוקול).

 

          דוגמא נוספת לאי אמינותו של עד המדינה ניתן למצוא במוצג ת/30 – שהינו מסמך שנכתב בכתב ידו של עד המדינה, אשר הוגש בפרשת התביעה במהלך חקירתו הראשית כראיה מזמן אמת, התומכת בגרסתו של עד המדינה כי העביר כספים ליוסי אולמרט על פי בקשת אולמרט. מסמך זה נמצא בדיעבד כמזויף. עד המדינה העיד בחקירה ראשית לגבי ת/30 כאילו מדובר במסמך אותנטי. כך לדבריו: "זה סיכום שרשמתי על פגישה שהייתה לי עם הלל צ'רני, וביחס לפגישתי עם אולמרט ולבקשתו של אולמרט עבור אחיו יוסי..." (עמ' 119 לפרוטוקול). עד המדינה העיד, כי ת/30 נכתב ביום 3.10.2002 ובאותו היום נפגש עם אולמרט אשר ביקש כי יועברו לאחיו 500,000 ש"ח, הכל ככתוב במוצג ת/30 (עמ' 1215 ש' 23 – עמ' 1216 ש' 20 לפרוטוקול).

 

לאחר פטירתו של עד המדינה, לאחר שלא התאפשר לבא כוחו של אולמרט לחקרו בחקירה נגדית, הוכיחה ההגנה כי מדובר במסמך מזויף, שכן בתאריך המצוין במסמך אולמרט שהה בחו"ל (נ/436). בבית משפט קמא, המאשימה אף היא לא חלקה על כך שמדובר במסמך "שנערך בדיעבד" כלשונה על ידי דכנר (סעיף 424 לסיכומי המאשימה). אין ספק, כי גם במסמך זה פגע עד המדינה באמינותו והוכיח שוב, כי לא ניתן לסמוך על דבריו.

 

           וזה לא המסמך היחיד שזויף. דכנר גרם לבאי כוח המדינה להגיש לבית המשפט מסמכים מזויפים נוספים והוא אף העיד, כאמור, דברי כזב בבית המשפט. כך למשל, לקראת חקירתו של דכנר במשטרה, הוא זייף את מסמך ת/16. במסמך זה, שנכתב לכאורה ביום 10.11.1998, יום הבחירות לרשויות המקומיות, עדכן דכנר את צ'רני כי העביר לעמותה לבחירתו מחדש של אולמרט לראשות עיריית ירושלים שנים-עשר שיקים ע"ס 5,000 ש"ח כל אחד. במכתבו פירט דכנר שמות של שמונה מתוך שנים-עשר ה"תורמים" (בכללם חתניו, בנותיו, בן-דודו ונהגו), ושאל את צ'רני אם ירצה להחזיר שיק לכל אחד מהתורמים בנפרד, או שמא יעדיף לעשות זאת באמצעות דכנר. על גבי המכתב הוסיף דכנר את תשובתו הלכאורית של צ'רני מיום 12.11.1998, ולפיה הוא מעדיף את האפשרות השניה. בבית המשפט העיד דכנר כי העביר את השיקים לידי שולה זקן באמצעות נהגו כבר באותו היום או ביום שלמחרת, וכי בשל הדחיפות לא הספיק לבקש מצ'רני את הסכומים מבעוד מועד, ולכן כתב לצ'רני את ת/16 (עמ' 4278 ש' 9 – עמ' 4279 ש' 3 לפרוטוקול; עמ' 4223 ש' 13-1 לפרוטוקול). אלא שבדיעבד, לאחר בחינת הכרטסת המפרטת את שמות התורמים לעמותה ואת סכומי התרומות (נ/375) ("כרטסת התרומות"), התברר כי מבין שמות האנשים שתרמו ביום הבחירות, לא מוזכר אף אחד מהשמות המנויים בת/16. חלקם אינם מופיעים כתורמים כלל, וחלקם מופיעים כמי שתרמו בשנים אחרות ואף בסכומים אחרים.

 

           אכן, המדינה שהגישה את ת/16 כראיה במשפט במהלך עדותו של דכנר, עמדה בתחילת הדרך על כך שמדובר במסמך אותנטי. ואולם, לאחר שהתברר שמדובר במסמך מזויף, הודתה המאשימה כי "במהלך שמיעת ההוכחות בתיק הצביעה ההגנה על פרטים שגויים שרשם דכנר בת/16, ובכלל זה מועד כתיבת המסמך ונסיבות כתיבתו". והנה שוב התברר, כי ת/16 הוא מסמך מזויף, שלא נכתב בזמן אמת, אלא הוכן על ידי דכנר לקראת חקירת המשטרה במטרה לקבל מעמד של עד מדינה, והזיופים המפורטים בו נועדו לשרת את מטרתו.

 

35.      דוגמאות רבות נוספות הובאו בפני בית המשפט המחוזי, אשר כולן הוכיחו באופן ברור וחד משמעי, כי עדותו של עד המדינה הינה עדות בעייתית ומורכבת עד מאוד, אשר ניתן לאמץ אותה כהווייתה רק בחלקים בהם היא נתמכת בראיות חיצוניות.

לפיכך קבע בית המשפט המחוזי, כי עדות זו מחייבת נקיטת משנה זהירות ועל כן מצריכה חיזוק משמעותי, אולם אין מדובר בעדות בלתי קבילה או עדות שמשקלה שואף לאפס, אלא בעדות שבכוחה לגבש ממצאים במשפט כאשר היא נתמכת בראיות נוספות (עמ' 26 ש' 13-1 להכרעת הדין). קביעה זו של בית המשפט המחוזי נכונה ביחס לאותם מערערים שהספיקו לחקור את עד המדינה בחקירה נגדית בטרם הלך לעולמו.

 

36.      קביעתו של בית המשפט המחוזי ביחס למשקל עדות עד המדינה לגבי המערערים: אהוד אולמרט, אליעזר שמחיוף ודני דנקנר, אשר לא הספיקו לחקור את עד המדינה בחקירה נגדית, מקלה עם המערערים אף יותר. לגביהם קבע בית המשפט המחוזי את הדברים הבאים:

 

"אין בכוחה של עדות עד המדינה לגבי הנאשמים הנ"ל, לגבש לבנה בחומת הרשעת מי מהנאשמים הנ"ל. עדות עד המדינה תשמש, בעניין הנאשמים הנ"ל, להארת התמונה העובדתית שהוכחה, ולהסרת מיני כתמים... (עמ' 30 להכרעת הדין).

 

...הנני לקבוע כי עדות עד המדינה, גם שעובתה בבית-המשפט ונתחזקה בראיות אובייקטיביות, הרי בעניינם של נאשמים 8, 9, 10, 11, 12 ו-13, אין בכוחה לשמש אבן בפסיפס אבני ראיות המאשימה. עם זאת, יש בעדות עד המדינה כדי להסיר 'אבק טענות', שביקשו הנאשמים לכסות בהם האירועים. יש בכוחה של עדות עד המדינה להבריק ולהאיר הפסיפס העובדתי הנסיבתי המושלם, שנבנה בבית-המשפט" (עמ' 494 להכרעת הדין) [ההדגשה הוספה – ס.ג'.].

 

37.      גם המדינה הבינה וידעה, כי עדותו של עד המדינה אינה בבחינת כזה ראה וקדש. אדרבא, המדינה עצמה למדה במהלך חקירותיו הרבות של עד המדינה במשטרה, כי לא ניתן להסתמך על דבריו, אלא רק כאשר נתמכים הם בראיות נוספות, חיצוניות. לפיכך, טענה המדינה כי הגישה כתב אישום רק כנגד נאשמים אשר נגדם קיימות ראיות נוספות, שבכוחן, לגרסתה, לתמוך בצורה ממשית בעדות עד המדינה. המדינה טענה, כי בחרה שלא להאשים עובדי ציבור בכירים בעבירות חמורות מאחר שחומר הראיות שנצבר בעניינם היה מבוסס בעיקרו על עדות עד המדינה.

 

38.      עד מדינה, מעצם טיבו וטבעו, בהיותו שותף לעבירה שניתנה לו או הובטחה לו טובת הנאה, מצריך נקיטת זהירות בעת בחינת אמינות גרסתו. מכאן קביעת המחוקק כי אין להרשיע על פי עדותו היחידה של עד מדינה, אלא אם יש בחומר הראיות תוספת ראייתית מסוג סיוע (סעיף 54א לפקודת הראיות). מנגד, נוכח המאפיינים הייחודיים של עבירת השוחד כעבירה המתבצעת במחשכים, המחוקק הנמיך את הרף הראייתי בעבירה זו, כך שרשאי בית המשפט להרשיע על יסוד עדותו היחידה של שותף לעבירה (סעיף 296 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)). סעיף זה הוא בבחינת lex specialis לגבי הוראת סעיף 54א לפקודת הראיות, ולכן ניתן להרשיע בעבירת שוחד גם על יסוד עדות יחידה של עד מדינה (ע"פ 385/87 תלאוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 140, 149-147 (1989); ע"פ 7921/11 ואנונו נ' מדינת ישראל בפסקה 26 (24.8.2015)).

 

           בית משפט קמא היה ער לקושי האינהרנטי בגרסתו של דכנר ולשקריו הרבים, ואף פירט בהכרעת דינו שורה ארוכה של דוגמאות בהן הותירו הסניגורים את דכנר "ערום ועריה" (פסקה 15 להכרעת הדין). על רקע זה, הציב בית משפט קמא מעין תמרור אזהרה לגבי האופן בו יש להתייחס לעדותו של דכנר. במילותיו: "עדותו של עד המדינה הינה עדות מורכבת ובעייתית עד מאוד. לא ניתן לסמוך ולהישען על עדותו של עד המדינה כשהיא עומדת לעצמה. עדותו של עד המדינה מחייבת זהירות וקפדנות מיוחדת" (פסקה 17 להכרעת הדין). עם זאת, בית המשפט לא התייחס לעדותו של דכנר כאל בטלה, אלא קבע כי "מדובר בעדות שיש בכוחה לקבוע ולעגן ממצאים במשפט במקום בו העדות מחוזקת ונתמכת בצורה ממשית" (שם). נראה, כי אזהרתו של בית משפט קמא בנוגע לקפדנות והזהירות הנדרשות בהתייחסות לדבריו של דכנר היא במקומה.

 

           לאור האמור לעיל לגבי השקרים והזיופים של דכנר, אף במהלך חקירתו במשטרה ושמיעת עדותו, גם בכובעו כעד מדינה, לא ניתן שלא לקבל את הרושם כי דכנר הוא עד מדינה חריג עד מאוד. דכנר עשה כל שלאל ידו בכדי להשיג את מטרותיו הוא, גם במחיר של שקרים וזיופים. השקר היה נר לרגליו. הוא לא בחל בשום אמצעי, בשום שקר, על מנת לקדם את האינטרסים האישיים והכלכליים שלו. הוא רימה, שיקר וזייף מכל הבא ליד. מדובר באדם, שלא היסס לזייף מסמכים, אשר היו עשויים חלילה להוביל אנשים חפים מפשע אל מאחורי סורג ובריח. מדובר באדם שהפך לעד מדינה. לאור שקריו הרבים עד מאוד, גם בחקירותיו במשטרה וגם על דוכן העדים, להשקפתנו לא ניתן היה להסתמך על דבריו, אלא בהישען על ראיות חיצוניות-עצמאיות נוספות. לכן בנסיבות ספציפיות אלה, יש להחיל על עדותו מבחן מחמיר יותר מהמבחן הקבוע בחוק ובפסיקה. נושא זה יידון בחוות הדעת השונות תוך מתן דגשים שונים לפי העניין. כפי שניווכח בהמשך פסק הדין, נקודה זו היא בעלת חשיבות יתרה לחלק מהערעורים שלפנינו.

 

39.      אשר למערערים שבאי כוחם לא חקרו את עד המדינה בחקירה נגדית –אולמרט, דנקנר ושמחיוף – לכל אחד מהם ראיות שונות, ונראה כי יש לבחון את הראיות הקשורות לכל מערער ומערער בנפרד. אני סבור, כי בשל העובדה שמדובר בעד מדינה שנמצא בשקרים וזיופים מרובים, בעד מדינה שהשקר כאמור היה עבורו כלי עבודה, ובשל העובדה שלמערערים לא ניתנה ההזדמנות מן המעלה הראשונה לחקור עד מדינה שכזה בחקירה נגדית, נסיבות אלה מצדיקות להתעלם מעדותו של עד המדינה כליל או לכל היותר ליתן לעדותו משקל מינימאלי בלבד עד כדי אפסי, והכל כפי שאסביר להלן בחלק העוסק בעניינו של נאשם 8, אולמרט.

 

           עתה נעמוד בקצרה על יסודות עבירת השוחד, שהיא שעומדת ביסוד חלק ניכר מן הפרשות הנדונות כאן.

 

 

השופט נ' הנדל:

 

על השוחד ועל העיוורון

 

1.            המשפט העברי רואה בחומרה יתירה את נטילת השוחד. הכתוב מצווה על נושאי המשרה: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמות כג, ח; השוו דברים טז, יט). זו אמת המידה הראויה עבור נבחרי הציבור ופקידי השלטון. למעשה, ניתן לראות באיסור על נטילת שוחד חלק מן הציווי הכללי ללכת בדרכי הבורא. הכתוב מעיד כי הבורא מנהיג את עולמו במידת המשפט והיושר, "לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דברים י, יז). אף יהושפט, ממלכי יהודה במאה ה-9 לפני הספירה, הכריז "כִּי אֵין עִם אֲדׂנָי אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד" (דברי הימים ב יט, ז). בהקשר זה נכון להזכיר את תפיסת המשפט העברי לפיה הליכה בדרכי הבורא – "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט) – היא הליכה בדרך היושר והצדק. כביכול כללים אלו אף מנחים את הבורא – "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד).

 

          אכן, לאורך ההיסטוריה לא תמיד הקפידו מנהיגי הציבור לציית לאיסור הברור על שוחד. למשל, הכתוב מעיד שבניו של שמואל הנביא לא הלכו בדרכי אביהם, אלא לקחו שוחד והטו משפט (שמואל א ח, ג). הנביאים, אשר הזהירו את העם מפני התפשטותו של הריקבון המוסרי, הקדישו דברי תוכחה רבים כנגד נטילת שוחד. הנביא ישעיהו פונה אל ממלכת יהודה ומתרה בה כי "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיהו א, כג; ה, כב-כג). אף הנביא מיכה הוכיח את ממלכת יהודה על כך ש"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ" (מיכה ג, יא).

 

          ההלכה הכירה היטב את חולשת האדם בכל הקשור לקבלת שוחד, ובהתאם לכך החמירה בדין ודרשה הקפדה מלאה על איסור השוחד ועל ההרחקה ממנו. אין מקום לפשרות או אפילו ליצירת מקרי גבול מלאכותיים. הודגש כי אין להגביל את עבירת השוחד לכסף בלבד: "תנו רבנן ושוחד לא תקח, אינו צריך לומר שוחד ממון אלא אפילו שוחד דברים נמי אסור. מדלא כתיב בצע לא תקח" (בבלי, כתובות קה, ע"א). המונח "שוחד דברים", כפי שהסביר הרב שמשון רפאל הירש, "הוא לא רק בכסף, כי גם על ידי איזו טובת הנאה אחרת, כמו דיבור חן, חנופה וכדומה שזה גם כן עוון פלילי" (חורב, פרק יא – עדות ומשפט, סימן ב). על הדיין להתרחק אפילו מדברים שהם בבחינת "אבק שוחד". כך, למשל, מסופר בתלמוד על בעל דין שביקש לשחד את ר' ישמעאל בן ר' יוסי. ר' ישמעאל דחה את ההצעה, אך התלמוד מעיד כי הצעת השוחד – על אף שנדחתה – גרמה לר' ישמעאל להרהר שמא צודק בעל הדין בתביעתו. בשל כך הכריז ר' ישמעאל: "תיפח נפשם של מקבלי שוחד! ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי, כך מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה" (שם, ב). ממילא מובן מדוע נקבע בתלמוד שאין להצדיק את השוחד בטענה שהוא לא השפיע על התוצאה: "ושוחד לא תקח. מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי - הרי כבר נאמר (דברים טז, יט) לא תטה משפט, אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושוחד לא תקח" (בבלי, כתובות קה, ע"א).

 

          בכוחו של השוחד לעוות את שיקול הדעת גם של הגדול בתורה ובמשפט: "כי השוחד יעור עיני חכמים - אפילו חכם גדול ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב, ויסלף דברי צדיקים - אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת" (שם). הייתי מוסיף כי זהו העיוורון שבעיוורון: מקבל השוחד לא תמיד מודע לכך שראייתו ושיקול דעתו נפגעו. הוא איננו רואה את אשר הוא מחויב לראות. רבא, מחכמי התלמוד, אמר כי נותן השוחד ומקבלו הופכים למעין גוף אחד, "ואין אדם רואה חובה לעצמו" (שם, ב). השוחד יוצר, אפוא, אחווה מסוכנת בין הנותן למקבל. "מהו שוחד? שהוא חד" (שם). ומפרש רש"י: "שהוא חד - הנותן והמקבל נעשים לב אחד".

 

          הדרישה מהמנהיג היא למלא אחר איסור השוחד אף בקיצוניות. בפרשת קורח, משה אומר לקב"ה בכעס – תוך שהוא מתייחס לבני ישראל: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טז, טו). מסביר רש"י: "אפילו כשהלכתי ממדיין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור, והיה לי ליטול אותו חמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי". ללמדנו שהמנהיג צריך להימנע מליטול מהציבור אפילו את מה שעל-פי כל אמת מידה הוא זכאי ליטול. באופן דומה לכך, שמואל אומר לעם (שמואל א, יב, ג): "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְהוָה וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי... וְאָשִׁיב לָכֶם". ומפרש רש"י: "כשהייתי הולך מעיר לעיר לשפוט אותם על עסקי צורכיהם הייתי הולך על החמור שלי והיה לי ליטול משלהם". התרופה נגד השוחד היא הרחקה ממנו. קבלת אבק שוחד או שוחד "קטן" מפלסת את הדרך לקראת קבלת שוחד "בינוני" ושוחד "גדול". העיוורון מחריף. היטיב להציג את הדברים הרב נתן בן צבי פינקל – הסבא מסלבודקה, מראשי תנועת המוסר ומייסד ישיבת "חברון", אשר נפטר לפני כ-90 שנה:

 

"דבר זה מדברי חז"ל המובאים במאמרנו אנו למדים, שהרי כל אותם התנאים והאמוראים שפסלו את עצמם לדין מחמת הפחד של קבלת טובת הנאה פעוטה, לא עשו זאת אלא מפני החשש שהשוחד יטעה אותם ולא ירגישו בטעותם. וכל המסתכל הסתכלות נכונה במהלך כוחות נפש האדם, רואה את נפתולי המידות והדעות המשוחדות, כיצד הם טופלים שקר על שקר ויוצרים תלי תלים של רעיונות ודעות, מסולפים אף הם, כדי להחזיק את השקר הראשון" (אור הצפון, חלק ב).

 

          יושם אל לב כי מקורות רבים מופיעים לא בספרי הדין של המשפט, אלא בספרי החיים. עסקינן במקרים שהתרחשו בפועל אצל מנהיגי וראשי עם ישראל. מעניין לציין שהעיסוק ההלכתי בענייני שוחד מתמקד לא רק בדיינים. כפי שציין חברי השופט א' רובינשטיין, הדברים יפים בעיקרם אף לעובדי הציבור באשר הם. על אלו ואלו מוטלת החובה הציבורית הבסיסית של "והייתם נקיים מה' ומישראל" (ע"פ 8585/05 שאלון נ' מדינת ישראל (13.9.2006); ראו נחום רקובר שלטון החוק בישראל 93-91 (תשמ"ט); אביעד הכהן "קופה של שרצים: הדחת איש ציבור מכהונתו בשל התנהגות שאינה הולמת" פרשת השבוע 126 (תשס"ג); וראו גם ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221 (1989)).

 

          בהקשר דומה ציין חברי, השופט ס' ג'ובראן, שהאיסור בדבר ניגוד עניינים אצל עובדי ציבור במשפט העברי מורכב משלושה מעגלים. המעגל החיצון הינו חובתו של כל אדם להתרחק מחשד הבריות. המעגל האמצעי עניינו האיסור שמוטל על נאמנים, לאו דווקא עובדי ציבור, להימצא במצב של ניגוד עניינים. המעגל הפנימי מתייחס באופן ספציפי לעובדי ציבור, אשר כמוהם כדיינים (ע"פ 6916/06 אטיאס נ' מדינת ישראל (29.10.2007)).

 

          המשפט העברי אסר לא רק על שוחד לדיין, אלא גם לעובדי הציבור ונבחריו. כפי שנקבע בהלכה על ידי הרב יחיאל אפשטיין בספרו ערוך השולחן, אשר פורסם בתחילת המאה הקודמת: "ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד, אלא אפילו כל הממונים בצורכי ציבור, אף שאין דיניהם דין תורה, ואסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה, וכל שכן על ידי לקיחת שוחד" (חושן משפט ט, א; וכן ראו דבריו של תרומת הדשן, מחכמי אשכנז במאה ה-15, בספרו פסקים וכתבים, סימן ריד).

 

          הנה כי כן – ההיסטוריה מלמדת אותנו לקח חשוב: לקיחת השוחד היא תרבות רעה וממאירה. היא נכרכת עם עוולות מוסריות נוספות - עיוות דין, הונאת הציבור, ופגיעה בבניה החלשים ביותר של החברה. התיקון לעתיד לבוא כולל מנהיג אשר "נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד" (ישעיהו לג, טו). זו גם דמותו האידיאלית של מי שיזכה לגור באוהלו של בורא עולם, אותו איש אשר "כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח" (תהילים טו, ה).

 

          חשוב להבין גם כי ריקבון השוחד, ככל ריקבון, איננו נעצר בקרב שכבת המנהיגות הבכירה. כפי שלמדונו חז"ל, "פני הדור כפני הכלב" (בבלי, סנהדרין צז, א). ובניסוח אחר: רמה מוסרית ירודה של קבוצת מנהיגי הציבור – משקפת ומעצימה את המצב המוסרי הקשה של האומה כולה. האמון בעובדי הציבור נפגם. וכפי שכתב בעל ה"חזון איש", ר' אברהם ישעיהו קרליץ (המאה ה-20):

 

"אף אם יסכים האדם על גדלות חכמתו של החכם, לא יחייב את נפשו לשמוע אליו, אחרי שימצא לתלות את הוראתו באיזה נגיעה [...]. ועל ידי זה קם דור ששופט את שופטיו, וכל איש הישר בעיניו יעשה [...]. וכל אוירה של העיר, ולפעמים אוירה של כל הארץ, מתמלאה שוט לשון, קטטות ומריבות" (חזון איש, פרקי אמונה ובטחון, פרק ג, אות ל).

         

2.            עבירות השוחד משובצות כיום בתוך פרק ט לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), שכותרתו "פגיעות בסדרי השלטון והמשפט". בין היתר נקבעו בפרק זה עבירות שקשורות לשיבוש עשיית משפט (סימן א'), העלמת עבירות (סימן ב') ותקיפת שוטרים (סימן ג'). ואכן, מיקום "גיאוגרפי" זה של עבירת השוחד בתוך חוק העונשין איננו מקרי. הוא מצביע על הערכים המרכזיים שעליהם מבקשות עבירות השוחד להגן: טוהר המידות של עובדי הציבור; פעילותו התקינה של המנהל הציבורי; ואמון הציבור. פגיעה בערכים אלו – כמוה כפגיעה בסדרי השלטון והמשפט. המכנה המשותף של ערכים אלו הוא עובד הציבור. הוא שחקן מרכזי ביסודות העבירה. נוכחותו שזורה לכל אורך הפרק המכיל את עבירות השוחד.

 

          שלושת הערכים שלובים, כמובן, זה בזה. עובדי הציבור נדרשים לפעול בהגינות וביושר לטובת האינטרס הכללי של תושבי המדינה. במצב הרצוי, הציבור הרחב מאמין כי כך אכן נוהגים אלו המכונים עובדי ציבור. אמון זה הוא תנאי הכרחי לקיומם של חיי חברה תקינים, ולהתנהלות הסדירה של המשטר הדמוקרטי. שוחד, לעומת זאת, עלול להביא לכך שעובד הציבור יפעל לקדם אינטרסים פרטיים. התפשטותה של תרבות השוחד מדרדרת, ואף בצעדי ענק, את איכות השירות הציבורי ואת האמון שהציבור הרחב רוחש לעובדי הציבור. מכאן הצורך לקבוע איסור פלילי ברור על עבירות השוחד, בגלגוליהן השונים. יש להבטיח כי עובד הציבור יגשים את תפקידו כנדרש, ויפעל על פי הכללים ואמות המידה הראויות (ע"פ 6785/09 זוארץ נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (2.2.2011); ע"פ 3856/13 גוני נ' מדינת ישראל (3.2.2014); מרדכי קרמניצר "האם חסרי עבירות אנחנו? על הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 13), תש"מ-1980" משפטים יג 159 (1984)).

 

3.            השוחד נועד כאמור להגן על סדרי השלטון במדינה. לצדו נקבעו בחוק איסורים נוספים, כגון עבירת מרמה והפרת אמונים – סעיף 284 לחוק, וגניבה בידי עובדי ציבור – סעיף 390 לחוק. המטרה הכללית היא להיאבק בביטוייה המעשיים של השחיתות השלטונית. בית משפט זה עמד פעמים רבות על חומרתה של תופעה זו. הודגש כי גילויי שחיתות מכל סוג שהוא מטילים אות קין על מצחו של השירות הציבורי כולו. נגזר מכך כי נדרש להפעיל ענישה משמעותית, אשר תרתיע מפני כל אפשרות לביצוע של עבירות אלו (ע"פ 267/13 מדינת ישראל נ' לוי (23.6.2013); ע"פ 3609/14 מדינת ישראל נ' אלסין (20.10.2014)). ואכן, המאבק בשחיתות השלטונית תוך הרשעת בכירים בעבירות שוחד עבר תחנות רבות. נציין כאן מספר דוגמאות בולטות.

 

          פרשת הדיסקונטאים עסקה בקבוצת אנשי עסקים ונושאי משרה בבנק דיסקונט, אשר הורשעה בהרצת ניירות ערך. אנשי העסקים היו רוכשים מניות ואגרות חוב, ונושאי המשרה השתמשו בכספי הלקוחות כדי להזרים ביקושים פיקטיביים לניירות במטרה להעלות את שווי השוק שלהם באופן מלאכותי. על הרקע הזה הורשעו הנאשמים, בין היתר, בעבירות של מתן שוחד ולקיחתו (ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481 (1997)).

 

          בפרשת אריה דרעי, מי שכיהן בתפקידים ציבוריים בכירים – עוזר שר הפנים, מנכ"ל משרד הפנים, ולבסוף שר הפנים – הורשע בלקיחת שוחד מעמותת "לב בנים". נקבע, בין היתר, כי בעמותה שררה "אווירת שוחד": קבוצת אנשים שאחד מחבריה עלה לגדולה, והיא תומכת בו על מנת שהוא יתמוך בה. ובלשון פסק הדין: "מה שהתחיל כפרויקט רוחני של החזרת אנשים בתשובה, הסתאב במקום כלשהו לאורך הדרך והפך למוקד של מתן שוחד" (ע"פ 3575/99 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 721 (2000)).

 

          בעניין יקירביץ' הורשע מי שהיה מנהל המחלקה לניתוחי לב בבית החולים איכילוב בשורת עבירות, ובהן גם לקיחת שוחד. זאת לאחר שנקבע כי הוא התנה במספר הזדמנויות מתן טיפול רפואי על ידו בבית החולים איכילוב בקבלת תשלום מהמטופלים. זאת על אף שאיכילוב הינו בית חולים ממשלתי-עירוני, אשר אסור לנהל בו שירות רפואי פרטי מכל סוג (ע"פ 7193/04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל (30.04.2007)). בדומה לכך, בעניין לחמן הורשע בלקיחת שוחד מי שהיה מנהל מחלקת יולדות בבית החולים הממשלתי יוספטל באילת. נקבע כי הוא דרש תשלומים מיולדות, על מנת להיות נוכח בעת הלידה באופן "פרטי" (ע"פ 2567/97 לחמן נ' מדינת ישראל (5.11.1998)).

 

          בעניין שלמה בניזרי, השר בניזרי קיבל מאיש העסקים סלע טובות הנאה בעלות ערך כספי ניכר ביותר, בתמורה לקידום ענייניו במסדרונות השלטון. על הרקע הזה הורשע בניזרי בעבירה של לקיחת שוחד לפי סעיף 290(א) לחוק. נפסק כי כדי להתמודד עם נגע השחיתות "לא די עוד במלל ודברי כיבושין, והגיעה העת לעשות מעשה, על ידי הצגתו של תג מחיר גבוה מזה שהיה נהוג בעבר לצדן של העבירות בתחום זה" (ע"פ 5083/08 בניזרי נ' מדינת ישראל (24.6.2009)).

 

          בפרשת רשות המיסים הורשע איש העסקים יורם קארשי, בין היתר, בעבירות של מתן שוחד ומרמה והפרת אמונים. קארשי ניצל את קשריו במשרדי הממשלה על מנת להשפיע על מינויים בצמרת רשות המיסים, ולהטות את ההחלטות המקצועיות המתקבלות בה. בית משפט זה גזר על קארשי 12 חודשי מאסר בפועל. הובהר כי העבירות בהן הורשע קארשי הן עבירות שחיתות חמורות, והוא היה עמוד התווך של אחת מפרשיות השחיתות הקשות ביותר שהתגלו עד לאותה עת בישראל. בית המשפט ציין כי "המאבק על קיומו של שלטון תקין, ההגנה על טוהר השירות הציבורי וקיומו של מנגנון ציבורי שיזכה לאמון הציבור, הוא אחד מהמאבקים החשובים של החברה הישראלית כיום" (ע"פ 8430/11 מדינת ישראל נ' קארשי (15.2.2012)). באותה פרשה הורשע גם ג'קי מצא, מי שהיה אז מנהל רשות המיסים, בעבירה של סיוע לשוחד. מצא נפגש עם קארשי ואחרים על מנת לקדם את מינויו לתפקיד הבכיר, וזאת מתוך ידיעה כי יהא עליו לסייע בעתיד על ידי הפעלת השפעתו ברשות המסים וקידום עובדים. מצא נידון ל-12 חודשי מאסר בפועל (ע"פ 2144/11 מצא נ' מדינת ישראל (20.06.2011)).

 

4.            החומרה היתרה של עבירות השוחד מתבטאת אף בהיבטים המעשיים של חוק העונשין ויישומו בפסיקה. ניתן להצביע בהקשר זה על ארבעה היבטים מרכזיים, אשר משקפים את יחסם הקפדני של המחוקק ושל בתי המשפט כלפי גילויי שחיתות ככלל ועבירות שוחד בפרט. כוונתי להרחבת היסוד העובדתי של עבירות השוחד; הטלת איסור מיוחד על "עבירות נגזרות"; קביעת רף ראייתי חריג; והחמרת הענישה.

 

          א. הרחבת היסוד העובדתי ה"עבירה העיקרית", מטבע הדברים, עניינה לקיחת שוחד ונתינתו (סעיפים 290 ו-291 לחוק בהתאמה). כפי שעולה מלשון החוק, היסוד העובדתי של עבירת השוחד כולל שלושה רכיבים: הראשון, מי שלקח את השוחד הוא עובד ציבור. השני, הדבר שקיבל עובד הציבור – המתת – הוא שוחד. השלישי, לקיחת השוחד היא בעד פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור. יש להראות קשר סיבתי עובדתי בין המתת לבין הפעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור, וכן ידיעה בדבר קיומו של קשר סיבתי זה. היסוד הנפשי של עבירת השוחד הוא מודעות או עצימת עיניים ליסודות העובדתיים של העבירה (עניין אטיאס, פסקה 8 ו-32; ע"פ 846/12 ויטה נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (19.6.2013)). אלו הם יסודותיה של עבירת השוחד העיקרית – לקיחת שוחד ונתינתו.

 

          באשר לרכיב הראשון, מודגש בחוק כי אין נפקא מינה אם תפקידו של מקבל השוחד היה של שררה או של שירות; קבוע או זמני; כללי או לעניין מסוים; ואם מילויו היה בשכר או בלי שכר, בהתנדבות או תוך קיום חובה. כמו כן נקבע כי גם מי שהוא עובד בתאגיד המספק שירות לציבור - נחשב עובד ציבור (סעיף 290(א)(2); השוו: סעיף 34כד לחוק). יישום מעניין של הדברים הוא בעניין כהן, שם מדובר היה בעובד של חברת אבטחה פרטית, אשר הוצב כמאבטח בלשכת מנהל האוכלוסין. המאבטח נהג להכניס אנשים ללא תור תמורת תשלום. נפסק בדעת הרוב כי המאבטח נחשב לעובד ציבור, ולפיכך יש להרשיע אותו בלקיחת שוחד. צוין כי חברת האבטחה היא תאגיד המספק שירות לציבור, וכי המאבטח החזיק בפועל בכוח רב ונחזה כמי שמשמש עובד ציבור (ע"פ 766/07 כהן נ' מדינת ישראל (19.11.2007)). בדומה לכך, בעניין גולדמן המערער היה חבר הוועד של האגודה השיתופית בישוב טל-אל. הוא הורשע בלקיחת שוחד. במסגרת הערעור הובהר כי המערער היה חבר ועד באגודה השיתופית שאינה גוף מסחרי, אלא תאגיד המספק שירות לציבור, ולכן, הוא עובד ציבור (ע"פ 10735/04 גולדמן נ' מדינת ישראל (20.2.2006)). בעניין מרקדו, שהוזכר לעיל, הואשמו בעבירות שוחד מי ששימשו כמנהלי השקעות בקרנות נאמנות. נקבע כי יש לראות בקרנות נאמנות "תאגיד המספק שירות לציבור". זאת משום שהן מספקות שירות חיוני לציבור, וחבות בחובת נאמנות מוגברת כלפי ציבור המשקיעים. אגב, בשנת 2008 - במסגרת תיקון מס' 99 - התווסף איסור על מתן שוחד לעובד ציבור של מדינה זרה. צוין בחוק שהאיסור מתייחס לכל נושא משרה או ממלא תפקיד ברשות המחוקקת, ברשות המבצעת או ברשות השופטת (סעיף 291א לחוק).

 

          הרחבת היסוד העובדתי מתבטאת אף ביתר רכיבי העבירה. כך, באשר לרכיב השני, המחוקק נקט בהגדרה מרחיבה של המתת במסגרת סעיף 293(1): "כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת". באשר לרכיב השלישי, "בעד פעולה הקשורה במילוי תפקידו", הובהר כי אין נפקא מינה אם השוחד היה בעד עשיה או בעד חדילה, השהיה, החשה, האטה, העדפה או הפליה לרעה; בעד פעולה מסוימת או כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל; בעד פעולה של הלוקח עצמו או בעד השפעתו על פעולת אדם אחר; ואם נלקח על מנת לסטות מן השורה במילוי תפקידו, או בעד פעולה שעובד הציבור היה חייב לעשותה על פי תפקידו (סעיף 293 לחוק). בנוסף נקבע בחוק כי גם מי שהוא מועמד לתפקיד, או שהוטל עליו תפקיד אך עדיין לא התחיל במילויו – כמוהו כממלא את התפקיד. כמו כן הודגש שהאיסור חל גם אם לוקח השוחד לא עשה או אף לא התכוון או לא היה מוסמך או רשאי לעשות את הפעולה (סעיף 294(ג)-(ד)).

 

          עקרונות אלו יושמו, למשל, בעניין טרייטל. המערער שם שימש כפקיד מס הכנסה בבאר-שבע ובאשקלון, והורשע בלקיחת שוחד. זאת לאחר שנמצא כי הוא נהג להפנות חלק מן הנישומים ליועץ מס מסוים, ובתמורה קיבל מאותו יועץ מס מחצית משכר הטרחה ששילמו הלקוחות. הודגש במישור הכללי, ובהתאם לאמור בחוק העונשין, כי לצורך הרשעה בשוחד - אין זה משנה אם המקבל ביצע פעולה שהוא לא היה מוסמך לעשות, ואף אם הוא לא היטיב בפועל עם נותן השוחד. עצם נטילת השוחד, ללא קשר לאופן הגשמת התפקיד הציבורי שבעדו הוא ניתן, משחיתה את מידותיו של השירות הציבורי ופוגעת בתדמיתו בעייני הציבור (ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל (12.03.2009); ע"פ 534/78 קוביליו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 281, 300 (1979)). דוגמה נוספת היא עניין ריטבלט, שם אחד המעורבים ששמו כהן שימש כיו"ר ועדת המכרזים של חברת החשמל. כהן הגיע לסיכום עם בעלי חברה פרטית, לפיה הוא ידאג לקידום עסקיהם בתמורה לקבלת טובות הנאה. על רקע זה הורשע כהן בלקיחת שוחד. בית משפט זה דחה את הערעור, תוך שהודגש כי לפי לשון החוק די בכך שהשוחד ניתן "כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל", ואין צורך בהוכחה כי מקבל השוחד נתן בפועל תמורה (ע"פ 7593/08 ריטבלט נ' מדינת ישראל (1.9.2009)).

 

          ב. עבירות נגזרות נתינת שוחד ולקיחתו היא, כאמור, "העבירה העיקרית". לצד זאת נקבעו בחוק איסורים נוספים כנגד עבירות שניתן לכנות "עבירות נגזרות". כך, למשל, הוטל איסור על תיווך בשוחד – סעיף 295. לסעיף זה, אשר עומד בלב ערעוריהם של דנקנר ורבין, אתייחס להלן בפירוט. בקצרה ייאמר כי מדובר במצב בו נותן השוחד יוצר קשר עם מתווך, ומבקש ממנו לשחד עבורו עובד ציבור. העבירה חלה על עצם ההתקשרות בין נותן השוחד לבין המתווך, אף אם בסופו של יום המתווך לא פנה אל עובד הציבור. דוגמא נוספת ל"עבירה נגזרת" היא הקביעה בחוק לפיה מי שביקש שוחד, אף אם בקשתו לא נענתה - כמוהו כלוקח שוחד; ומי שמציע או מבטיח שוחד, אף אם הצעותיו נדחו כמוהו כנותן שוחד (סעיף 294(א)-(ב)). מבחינה עיונית המשמעות היא שמתן שוחד או בקשת שוחד מהווים – כל אחד מהם – עבירה מושלמת. עבירת השוחד איננה תלויה בהשגת היעד, אלא די בנסיעה במסלול.

         

          הדברים יושמו, למשל, בעניין ג'רייס: שוטר ביצע חיפוש במשרדו של המערער, עורך דין במקצועו, ומצא חומר מפליל. במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה פנה המערער לשוטר וביקשו שיאמר שביצע חיפוש ברכב ולא מצא דבר, ובתמורה יעביר המערער לידיו כסף. המערער הורשע, תוך שהודגש כי על פי החוק "המציע או המבטיח שוחד, אף שנדחה כמוהו כנותן שוחד" (ע"פ 2126/05 ג'רייס נ' מדינת ישראל (26.06.2006)). דוגמה נוספת היא עניין בלדב, שם פעל המערער יחד עם ראש עיריית חדרה במטרה להקים קואליציה בעירייה. במסגרת המגעים הובטחו כספים לחלק מן השותפים העתידיים. על הרקע הזה הורשע בלדב במתן שוחד. נקבע, בין היתר, כי הרשעה בעבירה של הצעה למתן שוחד – משתכללת גם אם השוחד בפועל לא ניתן, ואפילו אם בשעה שהוצעה ההצעה לא הייתה כוונה לתתו. הטעם לכך הוא שהפיתוי הנעוץ בהצעת השוחד עלול כשלעצמו להניע את עובד הציבור לבצע פעולה אסורה שדבק בה כתם של שחיתות (ע"פ 1224/07 בלדב נ' מדינת ישראל (10.2.2010)).

 

          ג. הנמכת הרף הראייתי נקודה נוספת עניינה הרף הראייתי הנדרש להרשעה. נקבע כי "במשפט על עבירה לפי סימן זה רשאי בית המשפט להרשיע על יסוד עדות אחת, אף אם זו עדות של שותף לעבירה" (סעיף 296). זאת להבדיל מן הרף הראייתי הרגיל, ולפיו עדות שותף דורשת לכל הפחות דבר לחיזוקה. הטעם לכך, כפי שצוין בעניין עציוני, הוא שעבירות השוחד מתבצעות בדרך כלל "במחשכים ובאין רואה, תוך מידור מרבית הסובבים והפחתת מספר המעורבים למינימום הנדרש על מנת למזער את הסיכוי לחשיפת העבירות". בשל כך ההרשעה תתבסס לרוב על ראיות נסיבתיות, אשר ינותחו גם לאור "שורת ההיגיון" ו"ניסיון החיים" (ע"פ 4115/08 גלעד נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (24.1.2011); ע"פ 419/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מז(3) 821, 829 (1993)).

 

          ד. ענישה מחמירה העונש המירבי בגין לקיחת שוחד עומד על 10 שנות מאסר בפועל, ו-7 שנים בגין מתן שוחד. בעבר הרף היה נמוך יותר, והוא הועלה במסגרת תיקון מס' 103 לחוק, אשר קבע גם קנסות מוגדלים בגין עבירות השוחד. כיום הקנס עומד על פי חמישה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק (או פי עשרה מקנס זה אם מדובר בתאגיד), או פי ארבעה משווי טובת ההנאה שהנאשם השיג או התכוון להשיג על ידי העבירה – הגבוהה מבין שתי האפשרויות. מטרת התיקון הייתה לשקף את החומרה היתירה אשר גלומה בלקיחת שוחד, ולפגוע במוטיבציה הכלכלית של אלו הזוממים לרקוח עסקאות שוחד (הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 108) (החמרת הענישה בעבירות שוחד), התש"ע-2009, ה"ח 465). יושם אל לב כי המחוקק מחמיר ברכיב המאסר עם מקבל השוחד יותר מאשר נותן השוחד. עמדה זו משקפת את המיקוד בעובד הציבור.

 

          בית משפט זה גילה נוקשות רבה בבואו לגזור את עונשם של אלו שהורשעו בעבירות שוחד. כך, נקבע כי מי שהורשע בשוחד – ראוי לו שירצה מאסר בפועל לתקופה ממשית (ע"פ 6564/04 סטויה נ' מדינת ישראל (18.10.2004)). בנוסף נקבע כי אף אם מדובר בעובד ציבור ללא עבר פלילי – אין בנתון זה כשלעצמו כדי להצדיק הקלה בעונש, שהרי "בדרך כלל הנתון של העדר עבר פלילי הוא מטיבה ומטבעה של עבירת השוחד; חזקה על עובד ציבור שעד אשר הוא נכשל בהפרת אמון ונטילת שוחד, מדובר באדם נורמטיבי" (ע"פ 10369/04 אנידג'ר נ' מדינת ישראל (3.2.2005)). הודגש כי עבירת השוחד היא "אם כל חטאת בהשחתת מידותיו של שירות ציבורי", וצריך שיתקיימו נסיבות מיוחדות מאוד כדי שנותן השוחד לא ירצה מאסר מאחורי סורג ובריח (ע"פ 3961/08 רוחן נ' מדינת ישראל (22.10.2008)). כמו כן צוין כי אין להירתע מנקיטת "אמצעי ענישה קשים ומורגשים היטב כלפי כל מי שעולה על דרך השוחד – אם כנותן, אם כלוקח ואם כמבקש, ואם כמתווך" (ע"פ 341/73 מדינת ישראל נ' ויטה, פ"ד כז(2) 610, 613 (1973); ע"פ 5806/13 מדינת ישראל נ' בן גיאת (17.6.2014)). בענישה על עבירות מסוג זה יש לבכר את האינטרס הציבורי על פני שיקולים אחרים, ולהעניק משקל רב להרתעה הכללית מפני מתן שוחד ולקיחתו (עניין גלעד, פסקה 37 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס; ע"פ 1676/14 אבו חייה נ' מדינת ישראל (26.6.2014); עניין קארשי; ע"פ 10627/06 יהושע נ' מדינת ישראל (8.5.2007)). כל זאת על אף שהחוק לא קובע עונש מינימום בגין עבירת השוחד.

 

5.            להשלמת התמונה, מעניין יהיה להשקיף על הדברים גם מנקודת מבט כלכלית. כדי שהדברים יובנו ביתר בהירות וקלות – אוסיף זאת: התיאוריה הכלכלית של המשפט, מטבעה, שמה דגש על פרשנות המציאות לפי היבטים של רווח והפסד, ושל תועלת מול נזק. אין היא נוקטת בהכרח גישה ערכית בכל שלבי הניתוח. לעניות דעתי, התיאוריה הכלכלית מתאימה יותר – או פחות – לפי הנושא המשפטי או התופעה העבריינית הקונקרטיים. באשר לעבירת השוחד, תרומתו של הניתוח הכלכלי היא בהבנת התופעה מנקודת מבט שרחוקה מלהיות מובנת מאליה.

 

          מחקרים שונים הציגו תזה אפשרית של "שחיתות יעילה". על פי קו זה השחיתות מאפשרת ליזמים לזרז הליכים ביורוקרטיים, או לעקוף מדיניות ממשלתית שגויה. השחיתות גם משקפת מעין תחרות יעילה בין יזמים על משאב ציבורי: הזוכה בתחרות הוא היזם אשר יפיק את התועלת המרבית מן המשאב, ולשם כך הוא מוכן לשלם את השוחד הגבוה ביותר. במילים אחרות: השחיתות מגדילה את היעילות, כי היא מאפשרת ליזם שיש לו אינטרס גדול דיו - להתגבר על חוסר היעילות של עובד הציבור או הפוליטיקאי (ראו למשל:Andrei Shleifer & Robert W. Vishny, Politicians and Firms, 109 Quarterly Journal of Economics 995 (1994)).

 

          התזה שהוצגה מתבססת, כנראה, על כך שהמגזר הציבורי מתאפיין מטבעו בחוסר יעילות. הסיבות לכך עשויות להיות מגוונות: למשל מחסור בכוח אדם, או קיומו של מנגנון שנועד לשמר עקרונות משפטיים חשובים אך בד בבד מאט את קצב העבודה. השחיתות, על פי התיאוריה שהוצגה, היא מעין מזור לבעיה זו. הקושי הוא שמתקיימים מעין יחסי גומלין בין השניים: עובד ציבור עלול לייצר קשיים ביורוקרטיים, או לחלק את המשאבים שבסמכותו בצורה לא יעילה, מתוך ידיעה שיש יזמים אשר יסכימו לשלם שוחד על מנת להתגבר על הקשיים ולגייס את המשאבים לטובתם. במילים אחרות, האפשרות לשלם שוחד ולהשפיע לרעה על עובדי הציבור – מעודדת ומשמרת את אותם כיסים של חוסר יעילות במגזר הציבורי (ראו: Toke S. Aidt, Economic Analysis of Corruption: A Survey, 113 The Economic Journal 632 (2003)).

 

          בנוסף, יש שהצביעו על כך שהמבנה ההיררכי של השירות הציבורי עלול להעצים עוד יותר את בעיית השוחד. נניח שעבור פעולה מסוימת נדרש להוציא רישיון ממשרד ממשלתי. הוצאת הרישיון כרוכה בסחבת ביורוקרטית ממושכת. כתוצאה מכך נוצר כר פורה לשוחד, שהרי יש אנשים שיסכימו לשלם שוחד עבור הרישיון. כך עבודת הנפקת הרישיון הופכת לעבודה מבוקשת, ואנשים יהיו מוכנים לשלם שוחד כדי להתמנות לתפקיד של מנפיק הרישיון, דהיינו לזכות בתפקיד של עובד ציבור. בהמשך לכך יהיו אנשים שישלמו שוחד על מנת להתמנות לתפקיד שבסמכותו למנות את מנפיק הרישיון, וכן הלאה. במילים אחרות, העלות החברתית של השוחד – מוכפלת פי כמה, כי עובדי ציבור בכל דרגה ירצו להתקדם תמורת שוחד (Arye Hillman & Elyakim Katz, Hierarchical Structures and the Social Costs of Bribes and Transfers, 34 Journal of Public Economics 129 (1987) ).

 

          תרומה נוספת של הניתוח הכלכלי מתבטאת בסוגיית הענישה. כך, למשל, נטען כי יש לקשור בין התועלת השולית שמפיקים מקבל השוחד והנותן לבין רמת הענישה. במילים אחרות – יש ליצור מדרג ענישה, אשר יכלול החמרה בעונש ככל שהשוחד הסב לעבריינים תועלת גדולה יותר (Susan Rose-Ackerman, The Law and Economics of Bribery and Extortion, 6 Annual Review of Law and Social Science 217 (2010)).

 

6.            פתחנו את הסקירה הכללית במשפט העברי. ראוי לסיים עמו. אבהיר בהמשך את הצורך בנקיטת זהירות בדרך של פיתוח הדין הישראלי. להשלמת התמונה נכון יהא להצביע על שתי נקודות.

 

          ראשית, דיו הדין איננה תופסת את כל הנייר. המאבק נגד השחיתות חייב לכלול תפיסות חברתיות, מוסר וחינוך. ההצדקה איננה רק עקרונית אלא גם מעשית. בספר משלי נאמר: "אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו, אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל" (יז, ח). הפירוש הוא: "למה הדבר [השוחד] דומה? לאבן, בכל מקום שנופלת – שוברת" (תנחומא, בראשית כז, סימן ח). ואוסיף: רסיסי האבן פוגעים בחברה, במעורבים ובבלתי-מעורבים. זו מחלה ממארת. הדין חייב להתקדם בנושא. אך הוא איננו עומד לבדו.

 

          שנית, המשפט העברי – בהיותו דין דתי – ממזג בין דין למוסר, בין הוראות משפטיות לבין פסיכולוגיה של נפש האדם. בנושא השוחד, הובן היטב כי יש לקבוע סטנדרטים גבוהים ביותר ובלתי מתפשרים. אינני אומר כי ניתן כיום לאמץ את כל כללי חז"ל בנידון, כחלק מן המשפט הישראלי. דרך המלך בכגון דא היא התפתחות, ולא מהפכה. ועדיין המשפט העברי עשוי לסייע לנו בהצגת הרקיע שאליו יש לשאוף. ברוח זו נביא את הדברים העמוקים שכתב הסבא מסלבודקה בספרו אור הצפון, בפרק שכותרתו "סילוף השוחד". הודגש שם שהאיסור נועד לאנשים רגילים ולגדולי העם גם יחד. כך גם לגבי צמרת ההנהגה הפוליטית והרוחנית של עם ישראל בתקופת קדם – המלך והכהן. ההקפדה על התרחקות מכל ניגוד עניינים – תולדה של עבירת השוחד – מצאה את ביטויה בכלל שנקבע בתלמוד לפיו אין מושיבין בבית דין שדן בעיבור השנה לא מלך ולא כוהן גדול (בבלי, סנהדרין יח, ע"ב). בתקופה זו בית הדין היה קובע את עיבור השנה על סמך עדי ראייה. ומה הטעם למניעות של מלך וכהן גדול? "מלך משום אפסניא, וכהן גדול משום צינה". המלך איננו מעוניין להוסיף תשלום מזון ומשכורת לצבא. הכהן הגדול מחויב לטבול בהיותו יחף בבית המקדש, ומעדיף מן הסתם שחודש תשרי יהיה מוקדם יותר בתקופת הקיץ. הסבא מסלבודקה מסביר שמלך ישראל, אשר עונה על אמות המידה של חוכמה ובעל מידות טובות, וכל האחריות מוטלת על כתפיו – "פסול לדון בעיבור השנים מפני שהוא חשוד על עיוות הדין. ולמה יעוות את הדין? משום שעל ידי זה ירוויח חודש אחד ממשכורת חילותיו". דהיינו, העלאת תקציב הביטחון בכ-8%. ואילו הכהן, שמסמל את הקדושה בעם, מנוע מלדון בעיבור השנה "מפני הנגיעה. ומה הנגיעה? שדעתו לא תוטה לעבר את השנה משום הקור בזמן שהוא טובל ביום הכיפורים חמש טבילות, והרי הקור לא גדול ביותר בארץ ישראל אף בחודש מרחשוון, ובשעת הצורך היו מטילים מים חמים לתוך המקווה. ובכל זאת יש חשש שגם נגיעה פחותה זו תעוור את עיני הכהן הגדול ותטה את דעתו" (אור הצפון, חלק ב, עמ' קנה-קסב).

 

          צא ולמד מהי דרגת הרגישות לתופעה האנושית של שוחד וניגוד עניינים. חז"ל לא קבעו זאת תוך התעלמות מהמצב האנושי, אלא דווקא בגללו. הם לא היססו לבקר אף את גדולי האומה. למשל, הם מסבירים כי יצחק העדיף את עשו ולא הבין את אופיו בשל השוחד שהיה כרוך בהתנהגותו – "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" (בראשית כה, כח; מדרש תנחומא שם לפרשת תולדות). האידיאל נועד לשרטט כיוון במלחמה המתמדת נגד השחיתות. התופעה איננה, איפוא, חדשה. אף בספרות השו"ת לדורותיה מצויות דוגמאות שונות לתופעה של מתן שוחד על מנת להשיג משרת רבנות (ראו למשל הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר, חלק ז, חושן משפט א; הרב אברהם בורנשטיין – חותנו של הרבי מקוצק – בשו"ת אבני נזר, יורה דעה תס"ח; וכן ספרו החדש של חיים שיין באר שחת: המקורות ההיסטוריים של השחיתות הישראלית פרקים ו-ז (2015)). חיוני שהדין הישראלי יתפתח גם תוך התאמה לחברה על פי מקומה וזמנה.

 

7.            מילה אחרונה בסקירה הכללית: בחינת ביצוע השוחד כעבירה לפי חוק העונשין – מצויה במגרש של המשפט הפלילי. לאחרון תכליות וכללים משלו. אחד מהמרכזיים שבהם הוא מניעת הרשעתו של החף מפשע. מכאן שעם כל החשיבות הציבורית שיש למלחמה בשחיתות, וההכרה במנגנון שמקל על הוכחת העבירה (למשל: די בעד אחד שהוא שותף לעבירה), עדיין נאשם בעבירה זו הוא ככל הנאשמים. נטל ההוכחה רובץ על התביעה. נותר ספק סביר – יש לזכות את הנאשם.

 

           לאחר שאמרנו זאת, נפנה לדון בכל ערעור וערעור בנפרד.


 

ע"פ 4568/14 - מדינת ישראל נ' צ'רני ואח'

ע"פ 4735/14 - צ'רני ואח' נ' מדינת ישראל

 

 

פסק-דין

 

השופט י' עמית:

 

 

רקע עובדתי

 

1.        המערער 1 בע"פ 4735/14, הלל צ'רני (להלן: צ'רני), באמצעות המערערת 2 בע"פ 4735/14, הולילנד תיירות 1992 בע"מ (להלן: הולילנד תיירות), היה בעל זכויות במקרקעין הידועים בכינויים "מתחם הולילנד" (להלן גם: המקרקעין), המתפרשׂים על פני שטח של כ-121 דונם בדרום-מערב ירושלים. במקרקעין שכן בשעתו מלון הולילנד, ובסמוך לו ניצב הדגם המפורסם של ירושלים מימי בית שני. בראשית שנות ה-90, ייעוד המקרקעין היה מלונאות.

 

           בשנת 1992, כאשר פרויקט הולילנד החל קורם עור וגידים, הקים צ'רני שתי חברות: את הולילנד תיירות ואת המערערת 3, הולילנד שירות לנופש (ישראל) בע"מ (להלן: הולילנד לנופש). נציין כי בשנת 1996 הולילנד תיירות נכנסה בנעליה של חברת "הולילנד קורפוריישן" הרשומה בארה"ב (אשר הוקמה על ידי סבו של צ'רני ואשר צ'רני כיהן כמנכ"ל שלה), והיא זו שהקרקע היתה בבעלותה (לפעולה זו התייחס צ'רני כאל "גיור" הולילנד מחברה אמריקאית לחברה ישראלית, ונטען כי הליך "הגיור" היה סבוך מבחינה חשבונית ומיסויית). באשר להולילנד לנופש, זו הוקמה במטרה להביא לשינוי ייעוד המקרקעין כך שחלקם ייועד למגורים. לדברי ההגנה, הולילנד לנופש הוקמה משיקולי מס על מנת לשמש "חברה ביצועית" של הולילנד תיירות בעלת הקרקע. אל שתי החברות – הולילנד תיירות והולילנד לנופש – אתייחס יחדיו להלן כאל חברות הולילנד.

 

2.        בשלבים ראשונים של הדרך היה בדעת משפחת צ'רני למכור את המקרקעין, אך משקיבלה המשפחה סכום כסף ניכר עבור הרכוש שנגזל מהמשפחה בגרמניה והוחזר למשפחה בתחילת שנות התשעים, הוחלט כי המשפחה עצמה תפתח את הקרקע הפרטית שבבעלותה. לשם קידום הפרויקט המדובר, התקשר צ'רני בחודש אפריל 1994, בשם חברת הולילנד קורפוריישן, במעין "הסכם משולש" עם חברת א. אפשטיין ובניו בע"מ (להלן: אפשטיין) ועם עד המדינה, מר שמואל דכנר (להלן: דכנר). על פי ההסכם [ת/2], אפשטיין התחייבה לספק לצ'רני שירותים של ניהול התכנון של הפרויקט ושירותי תיאום ופיקוח על הבניה, דהיינו, הפן ההנדסי של הפרויקט. מערכת היחסים בין צ'רני לאפשטיין אינה מענייננו, כך שאין צורך להרחיב לגבי פרטי ההסכם ביניהם.

 

           בחלקו השני של ההסכם המדובר התקשר צ'רני עם דכנר, שהיה ידוע כבעל מומחיות רבה בתחום הנדל"ן, וכמי שאף כיהן בעברו כמנכ"ל חברת אזורים. על פי ההסכם, דכנר התחייב לספק לצ'רני שירותי ייעוץ מקצועי, הכוללים, בין היתר: השתתפות בגיבוש הפרוגרמה התכנונית, עסקית ושיווקית של הפרויקט; הצגת הפרויקט לנבחרי ציבור ולרשויות השונות; טיפול בהכנת הבקשות להיתרים; תיאום ניהול החשבונות של הפרויקט ביחד עם אפשטיין ורואי החשבון של צ'רני; טיפול בנושאים פיננסיים-כלכליים-שמאיים, לרבות היבטים בנקאיים ומציאת מקורות מימון; טיפול בהבאת משקיעים וליוויים; ניהול משא ומתן לגבי הפחתת מיסים והיטלים, בדגש על היטל השבחה; וליווי השיווק של הפרויקט לכל שלביו (סעיף 5.2 להסכם).

          

           בין הצדדים הוסכם כי בעבור שירותיו, דכנר יהא זכאי לתמורה בסך 1.5% מסכום העלות הכוללת של הפרויקט. נציין כי על פי ההסכם, עלותו הזמנית של הפרויקט, כפי שהוערכה על ידי הצדדים בעת כריתת ההסכם, היתה 700$ X 120,000 מ"ר, ובסך הכל 84 מיליון דולר (סעיף 9.1.5 להסכם). באשר לאופן תשלום שכרו של דכנר, הוסכם כי חלק הארי של השכר (1.2% מעלות הפרויקט) ישולם בצורה של תשלומי ביניים שוטפים פרוסים על פני 24 חודשים (תקופת תכנון הפרויקט המשוערת), ואילו היתרה (0.3% מעלות הפרויקט) תשולם ב-60 תשלומים חודשיים שווים בהתאם לתקופת ביצוע הפרויקט המשוערת (סעיף 9.5 להסכם). על פי מנגנון חישוב התשלומים השוטפים הקבוע בחוזה (המבוסס על עלות הפרויקט המשוערת), דכנר היה זכאי ב-24 החודשים הראשונים לתשלום חודשי של 33,600$ על חשבון התמורה הכוללת (1.2% X 84,000,000 X 0.8 לחלק ב-24 חודשים).

 

           באשר לתקופת החוזה, נקבע כי אם תקופת הביצוע תסתיים לפני תום 60 חודשים, יהא דכנר זכאי ליתרת שכרו. ואילו אם הביצוע יתארך אל מעבר ל-60 חודשים, הצדדים יסכמו ביניהם את דרך ואופן התשלומים, ובלבד שסך התשלומים של יתרת השכר לא יעלו על 0.3% מסכום העלות הכוללת. נציין כי צ'רני התחייב לשאת בכל ההוצאות והתשלומים מכל סוג שהם בגין הפרויקט, ללא יוצא מן הכלל (סעיף 10.1 להסכם).

 

           כך נפתח פרק היחסים בין הלל צ'רני לשמואל דכנר בקשר לפרויקט הולילנד, יחסי יזם-מנהל פרויקט. צ'רני – יזם, בעל הון, ללא ניסיון קודם בתחום המקרקעין, המבקש להפוך את ייעודם של חלק מן המקרקעין שבבעלותו ממלונאות למגורים, ודכנר – איש מקצוע עתיר ניסיון, בקיא ורגיל בהליכי תכנון ובניה, אשר נשכר לצורך סיוע בקידום הפרויקט. אין חולק על תפקידו הדומיננטי של דכנר בפרויקט. מבחינתו של צ'רני, דכנר היה אמון על כל הקשור במגעים מול הוועדות והגופים המקצועיים: "מזה דכנר התפרנס, מלשבת מול הועדות ומול הגופים המקצועיים הקשורים לדבר ולהביא את דברי הפרויקט ולתאם או לנצח על העבודה הקשורה בכך" (הודעתו של צ'רני במשטרה ת/499 שורות 158-156). גם המהנדס יואב סרנה, שניהל את חברת אפשטיין, העיד כי לדכנר היה תפקיד "מאד דומיננטי" וכי הוא נכנס בנעליו של המזמין בכל הקשור לפרוגרמה היזמית והשיווקית (פרוטוקול, עמ' 5108). יצויין כי חלק גדול מהפעילות הפיננסית ביצע דכנר באמצעות חברות המצויות בבעלותו, ביניהן: ש.א.ד. השקעות בע"מ (להלן: ש.א.ד.), אמיאור יזמות והשקעות בע"מ (להלן: אמיאור), יוסיפו-לי שרותי ניהול בע"מ (להלן: יוסיפולי), חברת אלקסיר יזום נדל"ן בע"מ (להלן: אלקסיר) וחברת אבגד יזמות והשקעות בע"מ (להלן: א.ב.ג.ד). כפי שהעיד רואה החשבון של חברותיו, ארז קומורניק, היה זה דכנר שהחליט היכן לרשום ואיך לסווג כספים שהתקבלו וחשבוניות שהוצאו (פרוטוקול, עמ' 8989). עוד נציין כי דכנר שימש כדירקטור בהולילנד לנופש (פרוטוקול, עמ' 5683).

 

3.        כבר באותה שנה החל דכנר לפעול לקידומה של תב"ע 3507ג' (להלן: תב"ע ג'), לשם שינוי ייעוד המקרקעין כך שיכללו גם שטחים למגורים, תוך הגדלת נפח זכויות הבניה ומתן אישור לבניה לגובה, לרבות הקמת בתי מלון חדשים במתחם [ת/4]. מבני המגורים המתוכננים כללו בסך הכל 846 יחידות דיור.

 

           התיק של תב"ע ג' נפתח בעירייה בחודש ינואר 1995, ובחודש ספטמבר 1995 המליצה הוועדה המקומית לוועדה המחוזית להפקיד את התכנית, לאחר שהוחלט שההתנגדויות תישמענה בפני הוועדה המחוזית. ההליכים מול הוועדה המחוזית נמשכו כשלוש שנים, ותב"ע ג' אושרה לבסוף בשנת 1999. בסמוך לכך, בחודש אוקטובר 1999, אושר על ידי ועדת הכספים של עיריית ירושלים הסכם בין הולילנד תיירות לבין העיריה בנוגע לשיעור היטל ההשבחה בגין התכנית, וזה הועמד על סך של 25 מיליון דולר (20 מיליון דולר לאחר היוון) [ת/126].

 

4.        ביום 6.12.1999, בחלוף כחמש שנים וחצי מיום כריתת ההסכם הראשון בין צ'רני לדכנר, התקשרו השניים בהסכם חדש לתקופה של 5 שנים, מיום 1.1.2000 ועד ליום 31.12.2004 (עם אופציות להפסיקו קודם לכן), ולפיו ישלם צ'רני לדכנר שכר חודשי של 50,000$ בתוספת מע"מ [ת/136]. בתמורה התחייב דכנר לפעול לקידום כל הנושאים הקשורים לפרויקט, ובכללם טיפול בהתקשרות העתידית עם חברת קלדש בניה בע"מ (להלן: קלדש), אשר באותה העת החזיקה באופציה לרכישת חלק מהמקרקעין; מציאת שותפים אלטרנטיביים במידת הצורך; השגת היתרי בניה; מציאת משקיעים; טיפול בפיתוח האתר; טיפול בשינוי ייעוד המלונות הצפוניים למגורים או למלונות דירות; וטיפול בנושאי המיסוי. במסגרת ההסכם התחייב דכנר לשאת בעלות שכרו של כל עוזר שיימצא לנכון לקידום הפרויקט (סעיף 3 לחוזה).

 

5.        ביום 28.12.1999, בסמוך לאחר אישורה של תב"ע ג' ואישור הסכם היטל ההשבחה, העבירה הולילנד תיירות לידי חברת אלונר את זכויותיה בחלקות שייעודן שונה למגורים ואת זכויותיה במחצית מחלקת המלון הדרומי. על פי החוזה, תמורת העברת הזכויות קיבלה הולילנד תיירות סך כולל של 105 מיליון דולר: באשר למחציתו האחת של הסכום, נקבע כי כ-20 מיליון דולר וכ-20 מיליון ש"ח ישולמו במועד החתימה, וחלקים נוספים מן התמורה ישולמו במועדים מאוחרים יותר; ובאשר למחציתו השניה של הסכום, התחייבה אלונר להעביר לידי הולילנד תיירות 18.5% מן התמורה העתידית אשר תתקבל ממכירת כל דירה. באשר להוצאות הפיתוח, הוסכם כי אלונר תשא ב-60% מהן וכי הולילנד תיירות תשא ב-40% הנותרים [ההסכם בין הולילנד תיירות לאלונר – ת/9]. לימים שונה שמה של חברת אלונר ל"הולילנד פארק בע"מ", היא המערערת בע"פ 5549/14 (להלן: הולילנד פארק).

 

           כך נוצר מצב בו מתחם הולילנד הוחזק במשותף על ידי שניים – חלקו על ידי צ'רני באמצעות הולילנד תיירות, וחלקו האחר על ידי הולילנד פארק. נציין כי החל משנת 2000, לאחר העברת חלק מן הזכויות במתחם לידי הולילנד פארק, הועסק דכנר גם כמייצג של הולילנד פארק בפני הגורמים העירוניים ורשויות התכנון, זאת לצד השירותים שסיפק דכנר לצ'רני ולחברות שבבעלותו.

 

6.        למען שלמות התמונה, נקדים מעט את המאוחר ונציין כי האחזקות בהולילנד פארק התחלקו כדלקמן: 60% על ידי חברת פולאר נדל"ן (20% ישירות על ידי פולאר נדל"ן ו-40% באמצעות חברת הבת קלדש); 30% על ידי חברת קרדן נדל"ן; ו-10% על ידי לאומי השקעות בע"מ. עוד נציין כי חברת פולאר נדל"ן היא חברת-בת של פולאר השקעות בע"מ, בה כיהן אביגדור קלנר, המערער בע"פ 4456/14, בתור מנכ"ל ויו"ר דירקטוריון בין השנים 2007-1996 (קלנר כיהן כיו"ר דירקטוריון גם בחברת הבת פולאר נדל"ן, ובחברה הנכדה קלדש). עוד נזכיר, כי לפי האמור בכתב האישום, פולאר השקעות בע"מ היא גם חברת האם של פולאר תעשיות בע"מ, אשר החזיקה במחצית מחברת הזרע. פרטים אלה אינם נוגעים במישרין לערעורו של צ'רני, אולם יש בהם כדי ליתן לקורא מבט ממעוף הציפור לגבי התשתית העובדתית הרלוונטית לחלק מיתר הערעורים המונחים לפנינו. לשם הבהירות, הדברים מתוארים בתרשים הבא:

 

 

 צ'רני

הולילנד לנופש

 

פולאר השקעות

 

הולילנד תיירות

 
                                                                

                                                                                               

   פולאר נדל"ן

 
תיבת טקסט: פולאר תעשיות                                                         

 


קלדש

 
                                                         

 

 


                              (20%)                       (40%)         קרדן (30%)   לאומי (10%)

 

 

 


                                                                                                 

תיבת טקסט: חברת הזרעתיבת טקסט: מתחם הולילנד                                                                                                   (50%)

 

 

 

כאמור, הדברים לא הובאו אלא למען שלמות התמונה, ונידרש אליהם בהמשך הדרך במסגרת הדיון בערעורו של קלנר.

 

7.        ובחזרה למישור היחסים שבין צ'רני לדכנר.

 

           בשנת 2000 פעלו הולילנד תיירות והולילנד פארק (באמצעות קלדש בכינויה דאז כחברת אלונר) לקידום תכנית מק/3507ד' (להלן: תב"ע ד'), שהיא תכנית מפורטת בסמכות הוועדה המקומית אשר מכוחה ניתן להוציא היתרי בניה. בחודש יוני 2001 פורסמה התכנית ברשומות למתן תוקף.

 

           במקביל, בתחילת שנת 2000, פעלה הולילנד תיירות לקידומה של תכנית 3507ו' (להלן: תב"ע ו'), שהיא תכנית המצויה בסמכות הוועדה המחוזית ועניינה שינוי ייעוד השטח של המלונות הצפוניים למגורים. יצויין כי גם הולילנד פארק פעלה לקידום תכנית זו. ההליכים הרשמיים בעניינה של התכנית נפתחו בחודש יוני 2003, ובחודש ינואר 2005, לאחר שמיעת התנגדויות, אישרה הוועדה המחוזית את התכנית בכפוף לחתימה על הסכם פיתוח וכתב התחייבות. בהתאם לתכנית, אושרה הקמתם של ארבעה בנייני מגורים נוספים חלף שני בתי המלון המתוכננים על פי תב"ע ג'. ביום 30.6.2005 נחתם הסכם הפיתוח בין עיריית ירושלים להולינד תיירות והולילנד פארק, וביום 8.9.2005 אישרה מועצת העיר את המלצת ועדת הכספים לאשר את הסכם הפיתוח. תב"ע ו' נכנסה לתוקף באופן רשמי בחודש נובמבר 2005.

 

           בחודש ינואר 2006 כרתה הולילנד תיירות הסכם מכר עם קבוצתLakewood Investment Holdings Limited (להלן: לייקווד) למכירת הקרקעות שייעודן שונה למגורים על פי תב"ע ו' ומחצית מחלקת המלון הדרומי תמורת 30.5 מיליון דולר [נ/29]. באותה תקופה טיפל דכנר בנושא היטל ההשבחה בגין תב"ע ו' (לגביו הוסכם בין לייקווד להולילנד תיירות כי האחרונה היא שתשא בו), וביום 30.5.2006 אושר כי שיעור היטל ההשבחה יעמוד על 11,312,400 ש"ח. נציין כי לייקווד לא עמדה בחלק מהתחייבויותיה על פי ההסכם, ובשלב מסוים הולילנד תיירות אף שלחה לה הודעה על ביטול החוזה [נ/29 מיום 6.10.2006]. בסמוך לכך, ביום 1.11.2006, כרתו הצדדים תוספת שניה להסכם והולילנד חזרה בה מביטולו. על פי ההסכם החדש, נידר חברה לבניין ולפיתוח בע"מ (להלן: נידר) ערבה לכל התחייבויותיה של לייקווד [נ/30, עמ' 5]. בהמשך הדברים נתייחס לעסקה זו כאל עסקת נידר.

 

8.        ביני לביני, בתחילת שנת 2005, עם תום תקופת חוזה ההעסקה השני בין צ'רני לדכנר, נקשרו השניים בהסכם העסקה שלישי. בהסכם זה נקבע כי ההסכמים הקודמים בקשר לשכר טרחתו של דכנר בטלים, וכי דכנר יהא זכאי ל-10% מתקבולי הולילנד תיירות (שהיא עצמה היתה זכאית ל-18.5% מתקבולי הולילנד פארק), בהתאם לקצב הבניה והגבייה ועד תום הפרויקט [ת/140]. נציין כי המסמך, אשר נכתב בכתב ידו של דכנר, אוחז שורות ספורות בלבד ואינו נושא תאריך.

 

           במקביל, בין השנים 2006-2003, פעלה הולילנד פארק לקידום תכנית מק/3507ה' (להלן: תב"ע ה') המצויה בסמכות הוועדה המקומית, אשר עניינה, בין היתר, ניוד שטחי בניה, הגדלת מספר הקומות המירבי (מבלי להגדיל את גובה הבניה המירבי) והגדלת מספר יחידות הדיור. התכנית אושרה בחודש פברואר 2006.

 

9.        אין חולק כי לאורך השנים ביקש דכנר מצ'רני סכומים רבים מעבר למגיע לו על פי ההסכמים. ואכן, סכומים רבים הועברו לדכנר על ידי צ'רני, חלקם בדרך של שכר טרחה וחלקם בדרך של הלוואות אשר נרשמו בספריהן של חברות הולילנד (והדברים יפורטו בהמשך). בשנת 2007 ביקש דכנר כספים נוספים מצ'רני, ובחודש מאי באותה שנה, בעיצומה של התכתבות בין השניים (אשר גם היא תפורט בהמשך), שלח דכנר לצ'רני מסמך אשר קיבל את הכינוי "מכתב פירוט העלויות" [ת/147], בו ביקש להתחשבן עם צ'רני וליישר קו בנוגע לסכומים המגיעים לו לטענתו. בסמוך לאחר דברים אלו, ביום 25.7.2007, כרתו השניים הסכם אשר זכה לכינוי "הסכם ההיפרדות" [ת/150], על פיו רכש צ'רני את יתרת זכויותיו של דכנר בפרויקט (10% מתקבולי הולילנד תיירות) תמורת 5 מיליון ש"ח + מע"מ; הסבה של הלוואה לדכנר בסך 4 מיליון ש"ח לתמורה; ומחיקת יתרת המקדמה העומדת לזכות הולילנד תיירות. אל פרטי ההסכם, כמו גם אל נסיבות חתימתו לגביהן חלוקים הצדדים, נתייחס בהרחבה בהמשך הדברים.

 

           הסכם ההיפרדות כשמו כן הוא, נועד להביא לסיום ההתקשרויות בין הצדדים כך שצ'רני ודכנר יפנו איש איש לדרכו, אולם ההסכם לא השיג את מטרתו. לא חלפו חודשים ספורים, ודכנר, אשר סבר כי מגיעים לו כספים נוספים, שב ופנה לצ'רני על מנת לקבלם. ואכן, גם לאחר הסכם ההיפרדות הועברו כספים לדכנר. כך, למשל, בחודש נובמבר 2007 הלווה צ'רני לדכנר (באמצעות הולילנד תיירות) סכום של 2.7 מיליון ש"ח [ת/398]. אלא שבשלב מסוים, על רקע דרישותיו של דכנר לקבלת כספים נוספים, היחסים בין השניים עלו על שרטון, ובחודש נובמבר 2008 שלח דכנר לעורך דינו דאז של צ'רני, עו"ד צבי אגמון, טיוטת כתב תביעה (אשר כונתה על ידי ההגנה "כתב הסחיטה") אשר נוסחה עבורו על ידי עורך דינו אמנון יצחקניא [ת/404]. בכתב התביעה-סחיטה פירט דכנר שורה ארוכה של תשלומי שוחד אשר העביר כביכול לאישי ציבור בעיקר בקשר לפרויקט הולילנד. עוד טען דכנר כי עִדכן באופן שוטף את צ'רני לגבי נחיצותה של כל "הוצאה מיוחדת" וכי הלה אישר הוצאות אלה מראש ומימן חלק מהן. דכנר טען בכתב התביעה כי תיעד את עיקר מהלכיו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, ביומנים שניהל מדי יום ביומנו ובמסמכים נוספים [במאמר מוסגר: נעיר כבר עתה כי בהמשך הדרך דכנר עצמו הודה כי חלקים מהתיאורים המופיעים בכתב התביעה הוא בדה מלבו. בנוסף, אין חולק כי חלק מהרישומים המופיעים ביומניו של דכנר הם שקריים וכי לא ניתן להתבסס על האמור בהם (הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, עמ' 23). אין תימה אפוא כי בסופו של דבר לא הוגשו כתבי אישום נגד חלק מהאישים המוזכרים בכתביו של דכנר]. בין הצדדים התנהלו מגעים אשר לא הבשילו לכדי הסדר, ובסופו של דבר פנה דכנר למשטרה וביום 23.3.2010 חתם על הסכם עד מדינה [ת/1].

 

10.      תיארנו לעיל, בתמצית שבתמצית וממעוף הציפור, את מסגרת הזמנים הרלוונטית, הרקע התכנוני והמערכת ההסכמית בין צ'רני לדכנר, למן שנת 1994 ועד להתפוצצות הפרשה בשנת 2010. אל מרבית העניינים נשוב ונידרש ביתר פירוט בהמשך הדברים, ולא הבאנו את שהבאנו אלא כדי להעמיד לנגד עיני הקורא את המסד העובדתי השלדי, על מנת שהדיון שלהלן, בשעה שיקרום עור וגידים, ייעשה בהֶקשר ובקונטקסט הכולל של הדברים ושל לוחות הזמנים.

 

           אין מחלוקת על כך שלאורך השנים דכנר קיבל מצ'רני סכומים נכבדים מעבר לתמורה אשר היה זכאי לה על פי חוזי ההעסקה. כך, במהלך שנות התשעים שולמו לדכנר כשכר טרחה כ-37 מיליון ש"ח (!!!), סכום שלכאורה גבוה בהרבה מהסכום לו היה דכנר זכאי על פי הסכם ההעסקה הראשון. אך המאשימה לא חלקה על כך כי העברות הכספים המדוברות, המסתכמות כאמור בעשרות מיליוני שקלים, הן העברות כספים לגיטימיות, ומשכך, הנושא לא נתלבן כלל בבית משפט קמא. על טיבן של יתר העברות הכספים ועל מודעותו של צ'רני לשימושים שנעשו בהם, ניטשת המחלוקת העיקרית בין המדינה לבין צ'רני. האם, כטענות המדינה ודכנר וכפי שקבע בית משפט קמא, שימשו כספים אלו לצורך תשלומי שוחד בידיעתו של צ'רני? או שמא, מנקודת מבטו של צ'רני, אין המדובר אלא בהעברות כספים לגיטימיות בצורת הלוואות ומקדמות אשר הועברו לדכנר לבקשתו.

 

           והערה נוספת בטרם נמשיך בדרכנו. בית משפט קמא לא נדרש לשאלה אם הייתה סטיה מן השורה בכל הפרשה שבפנינו, דהיינו, אם בגין תשלומי השוחד הנטענים, המשוחדים היטו את החלטותיהם לטובת הפרויקט באופן שלא היה נעשה אילולא תשלומי השוחד הנטענים (כך, למשל, נטען על ידי ההגנה כי לא הייתה כל הגדלה של אחוזי הבניה או קיצור של לוחות הזמנים של התכניות במיוחד בהתחשב בכך שמתחם הולילנד הוא קרקע פרטית, כך שנחסך הזמן הרב הכרוך, ברגיל, במעורבותו של מינהל מקרקעי ישראל. בהקשר זה ראו ת/845 – מכתבו של צ'רני מיום 1.12.1996 אל ראש העיריה אהוד אולמרט, בו הוא מלין על פרסומי כזב, לטענתו, הקשורים לפרויקט, וחותם את מכתבו ב"כבוד רב ובהרבה כאב"). בית משפט קמא, אף הנחה את הצדדים, בשלב מסויים של הדיון, שלא להידרש לנושא זה, שהצריך ככל הנראה הרחבת הדיון לנושאים תכנוניים מובהקים. משכך, נלך אף אנו בעקבות הצדדים ובית משפט קמא, ולא נידרש לנושא זה.

 

הכרעתו של בית משפט קמא

 

11.      בהתחשב בכך שהדברים יידונו ממילא בפרוטרוט במסגרת פרק הדיון וההכרעה, וכדי שלא לייגע את הקורא שלא לצורך, נמנע מהקדשת פרקים נפרדים לתיאור מפורט של הכרעת דינו של בית משפט קמא וטענות הצדדים. חלף זאת, נציג להלן באופן "טלגרפי" את העבירות בהן הורשע צ'רני. את פירוט הדברים נותיר, כאמור, לדיון בערעורו של צ'רני לגופו.

 

12.      ארבע הן העבירות בהן הורשע צ'רני. האחת – מתן שוחד למתווך לפי סעיף 295(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) (ריבוי עבירות); השניה – מתן שוחד לעובד ציבור לפי סעיף 291 לחוק (ריבוי עבירות); השלישית – רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק (שתי עבירות); והרביעית – הלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (עבירה אחת) (להלן: חוק איסור הלבנת הון).

 

           העבירות בהן הורשע צ'רני מתייחסות למספר "אפיזודות" של העברות כספים, למן אמצע שנות ה-90 ועד שנת 2006. ואלו הן האפיזודות המדוברות בסדר כרונולוגי:

 

           א.      1999-1996 – העברות כספים לדכנר בסך כולל של כ-8.9 מיליון ש"ח אשר שימשו את דכנר למתן שוחד לעובדי ציבור. ההעברות סווגו בספרים בתור "הלוואות", והוסוו בהמשך באמצעות סיווגן מחדש כהלוואת בעלים אשר נפרעה בהמשך על ידי צ'רני. יצויין כי בגין אפיזודה זו הורשע צ'רני אך בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, באשר עבירת השוחד, ככל שבוצעה בשנים אלה, התיישנה.

 

           ב.      2001-2000 – הלוואות לדכנר בסך של כ-2.8 מיליון ש"ח לצורך תשלומי שוחד, והסוואתן מאוחר יותר בדרך של "גילום" הכספים (ועל כך – בהמשך).

 

           ג.      2005 – הלוואות לדכנר בסך 675,000 ש"ח לצורך תשלומי שוחד. יצויין כי אפיזודה זו לא נכללה בכתב האישום, וצ'רני הורשע בה מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ).

 

           ד.      יולי 2005 – תשלום בסך 300,000 ש"ח לדכנר לצורך תשלומי שוחד לקראת אישור הסכם הפיתוח.

 

           ה.      2006-2000 – מתן שוחד ללופוליאנסקי בדרך של מתן תרומות לארגון "יד שרה" בסך כולל של 1,250,000 ש"ח בשנת 2000; ומתן שוחד לפיינר, אשר כיהן בתקופה הרלוונטית כחבר מועצת העיר ירושלים וועדת הכספים של העירייה, בדרך של מתן תרומות למוסדות "בית מלכה" בראשם עמד בעבר, בסך כולל של 680,000 ש"ח בין השנים 2006-2000.

 

           בגין העברות הכספים לדכנר בשנות ה-90 (סעיף א' לעיל) הורשע צ'רני ברישום כוזב במסמכי תאגיד; בגין העברות הכספים לדכנר משנות ה-2000 ואילך (סעיפים ב'-ד' לעיל) הורשע צ'רני בתשע עבירות של תשלום שוחד למתווך ובעבירה אחת של רישום כוזב במסמכי תאגיד; ובגין התרומות ל"יד שרה" ו"בית מלכה" (סעיף ה' לעיל) הורשע צ'רני בעשר עבירות של מתן שוחד לעובד ציבור. בנוסף לכך, הורשע צ'רני בעבירה אחת של הלבנת הון בגין הפקדת כספי שוחד בחברותיו של דכנר במסווה של שכר טירחה או הלוואות. יש לציין כי צ'רני זוכה מחמת הספק מעבירות של מתן שוחד למתווך בגין העברות כספים לדכנר בשנת 2004 בסך של 2,552,520 ש"ח.

 

           בגין כלל העבירות הושתו על צ'רני העונשים הבאים: 5 שנות מאסר, מתוכן 3.5 שנים לריצוי בפועל; קנס בסך 2 מיליון ש"ח או שנתיים מאסר תמורתו; וחילוט רכוש בשווי מיליון ש"ח. מכאן ערעורו של צ'רני, המכוּון הן נגד הכרעת הדין הן נגד גזר הדין.

 

הערה מקדימה

 

13.      מנינו לעיל את האפיזודות השונות בעטיין הורשע צ'רני, הנפרשׂות על פני תקופה של כעשר שנים. בערעורו תוקף צ'רני את הרשעתו בכל אפיזודה ואפיזודה, וטוען כי לדידו העברות הכספים היו כולן לגיטימיות. נשים אפוא פעמינו לדון בערעורו של צ'רני לגופו. את הדיון בכל אפיזודה נערוך באופן הבא: ראשית נתאר את התשתית העובדתית והראייתית הרלוונטית, נמשיך בתיאור הכרעתו של בית משפט קמא, ונסיים בדיון בטענותיהם של צ'רני והמדינה ובהכרעה בהן.

 

           כפי שצויין בפרק הכללי בפתח פסק הדין (פסקה 38), הרף הראייתי בעבירת השוחד הונמך על ידי המחוקק לנוכח מאפייניה הייחודיים כעבירה המתבצעת במחשכים. כיום רשאי בית המשפט להרשיע בעבירת שוחד על יסוד עדותו היחידה של שותף לעבירה, אף כאשר בעד מדינה עסיקנן. ודוק: הנמכת הרף הראייתי בעבירת השוחד לא באה לשנות את עקרון היסוד במשפט הפלילי, לפיו אין להרשיע אדם אלא אם הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר. במקרה שבפנינו, דכנר הוא שותף לעבירה שהוא גם עד מדינה, כך שבמישור העקרוני ניתן היה להרשיע על סמך עדותו בלבד, ולמיצער, להחיל עליו את דרישת הסיוע כנדרש לגבי עבירות אחרות. אלא שדכנר רחוק עד מאוד מלהיות עד מדינה רגיל. לאור דרך הילוכו של דכנר לאורך השנים, מעשי הזיוף והשקרים הרבים מספור בהם נתפס לפני ואחרי שקיבל מעמד של עד מדינה, לא ניתן להתבסס על עדותו כנקודת מוצא שיש למצוא לה ראיות מסייעות. נשוב ונעמיד נגד עינינו את תמרור האזהרה שהציב בית המשפט המחוזי בפתח דבריו: "עדותו של עד המדינה הינה עדות מורכבת ובעייתית עד מאוד. לא ניתן לסמוך ולהישען על עדותו של עד המדינה כשהיא עומדת לעצמה. עדותו של עד המדינה מחייבת זהירות וקפדנות מיוחדת" (עמ' 29 להכרעת הדין). בית משפט קמא התבטא, בהקשר של נאשמים שלא הספיקו לחקור את דכנר בחקירה נגדית, כי לגביהם אף לא ניתן לראות את עדותו של דכנר כלבנה בחומת ההרשעה. בחינת הראיות לאור עדותו של דכנר טומנת בחובה סכנה להטיה קוגניטיבית אל הפרשנות המרשיעה. לכן, וכפי שציין חברי השופט ג'ובראן, לא ניתן להסתמך על דבריו של דכנר ללא ראיות חיצוניות-עצמאיות נוספות, ולכל היותר ניתן לייחס לעדותו תוספת קלה לחומר הראיות. בבואנו לדון בערעורו של צ'רני – שכפי שיפורט להלן לבש ברובו צורה של "תיק חשבונאי", שבבסיסו הניסיון להתחקות אחר טיבן של העברות כספיות כאלה ואחרות שנרשמו בספרים – עלינו אף לנקוט משנה זהירות, לעטות על פנינו מעין מסכה המסתירה מעינינו את עדותו של דכנר, ולבחון את ערעורו של צ'רני לאור יתר הראיות המצויות בתיק. ההתבססות על דבריו של דכנר יכולה להיעשות אך לאחר מכן, מקום בו לא עלה בידי ההגנה לספק הסבר חלופי סביר שהוא בעל אחיזה בחומר הראיות.

 

           בפן הדיוני אציין כי דכנר מסר הודעות רבות בחקירתו במשטרה (בסיכומי ההגנה בבית משפט קמא נטען כי מדובר בלמעלה מ-80 הודעות), אך אלו לא הוגשו כמוצגים, על אף שדכנר נחקר עליהם בבית המשפט, וכשלעצמי, אין לי אלא להצר על כך (לביקורת על דרך זו ראו יצחק עמית "על הצורך בשינוי בהליך הפלילי" הסניגור 83 (2/2004)). בהקשר לחקירותיו הארוכות של דכנר במשטרה, אציין כי ההגנה הלינה על כך שעל אף בקשותיו של צ'רני, נמנעה המשטרה לערוך עימות בינו לבין דכנר.

 

           והערה נוספת בפן הראייתי. ידועה ההלכה לפיה אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של בית משפט קמא. אך כלל אי ההתערבות אינו הרמטי, וברבות השנים נקבעו לו מספר חריגים, שהרלוונטיים לענייננו הם: כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון ובשכל ישר או על סבירות של העדות, וכאשר מדובר במסקנות להבדיל מעובדות (ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל בפסקה 19 והאסמכתאות שם (8.9.2011)). במקומות בהם מצאנו להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא, עשינו זאת מקום בו הכרעת הדין מבוססת על היסקים ושיקולי הגיון וסבירות שמקורם בנרטיב המרשיע פרי עדותו של דכנר.

 

 

אפיזודה א' (1999-1996) – הלוואות בסך 8.9 מיליון ש"ח ואיפוסן בספרי הולילנד

 

14.      טרם נידרש לאפיזודה זו לגופה, נשוב ונזכיר כי בכל הקשור למאורעות שנות התשעים, צ'רני הורשע אך בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, באשר עבירות השוחד, ככל שבוצעו בשנים אלו, התיישנו. על אף האמור, הצדדים, ובית משפט קמא בעקבותיהם, הקדישו פרק נרחב לדיון במאורעות שנים אלה. דומה כי כל צד ביקש להיבנות מאירועי התקופה האמורה לצורך ביסוס התזה שלו: המדינה ביקשה לאמץ את גרסת עד המדינה ולהראות כי דפוס הפעולה של העברות כספים מצ'רני לדכנר למטרות שוחד, אפיין את מערכת היחסים בין השניים למן ראשיתה ועד אחריתה (בבחינת תחילתו מעיד על המשכו). מנגד, צ'רני טען כי כל הכספים שהעביר לדכנר היו למטרות כשרות, וממילא לא ניתן להסיק מהעברות הכספים בשנות התשעים, כי נפל פסול כלשהו בהעברות הכספים בשנים שלאחר מכן. ובמילים אחרות, אף שצ'רני כלל לא הואשם בעבירת השוחד בגין העברות הכספים בשנים אלו, המדינה, ובעקבותיה צ'רני ובית משפט קמא, ייחסו להן חשיבות רבה, בבחינת "רקע" אשר עשוי לשפוך אור על טיב מערכת היחסים שבין השניים באותן שנים ובשנים העוקבות.

 

15.      ולגופם של דברים. לגרסתו של דכנר, הוא וצ'רני נקטו שיטת פעולה בה נרשמו הכספים ששימשו למתן שוחד בספרי חברות הולילנד כהלוואות. זאת בשונה מהעברות הכספים הלגיטימיות (בסך של כ-37 מיליון ש"ח), אשר נרשמו בספרי חברות הולילנד ובספרי חברותיו של דכנר כשכר טרחה ובגינן אף הוצאו חשבוניות כחוק.

 

           בבסיס האפיזודה של שנות התשעים, ניצבת שורה של הלוואות שנרשמו על שם דכנר בספרי הולילנד לנופש בסך כולל של כ-9 מיליון ש"ח. כך, בריכוז יתרות הולילנד לנופש מיום 19.12.1999 ישנן ארבע הלוואות פתוחות לדכנר בסכומים הבאים: 6,448,265 ש"ח, 438,462 ש"ח, 1,654,326 ש"ח ו-425,828 ש"ח, ובסך הכל: 8,966,681 ש"ח [ת/687ב]. אל סכומים אלה, אשר הועברו מצ'רני לדכנר בין השנים 1999-1996, התייחסו הצדדים ובית משפט קמא כאל 8.9 מיליון ש"ח, וכך נתייחס אליהם גם אנחנו. יש לציין כי הסכומים המדוברים אינם משקפים ארבע הלוואות שניתנו בין השנים 1999-1996, אלא עשרות הלוואות ששיעורן נע בין 75,000 ש"ח ל-600,000 ש"ח, אשר מצטברות לסכום (קרן) של כ-8.09 מיליון ש"ח [ת/677, ת/677א-ד].

 

16.      אין חולק כי הלוואות אלה "אופסו" בשנת 1999 בספרי הולילנד לנופש, וכי הדבר נעשה בסמוך לפני מכירת חלק מהמתחם. ניתן להניח כי הדבר נעשה במטרה למצוא פתרון לסכום שהצטבר עד ל-8.9 מיליון ש"ח. על איפוס ההלוואות ניתן ללמוד מטיוטת מאזן של הולילנד לנופש מיום 31.12.1999, שם מופיעות תחת העמודה של שנת 1998 בשורה של "Loans Receivable" הלוואות בסכום של 8,839,840 ש"ח. לעומת זאת, בעמודה הסמוכה של שנת 1999 הלוואות אלו אינן מופיעות כלל [ת/134א]. הלוואות אלה "אופסו" על ידי קיזוז של 750 אלף דולר יתרת זכות של בעלי המניות וכן על ידי הפקדה של 1,450,000$ לחשבון הולילנד לנופש (ת/682). [במאמר מוסגר נציין כי השאלה אם צ'רני הביא סכומים אלה כ"כסף מהבית" לא הובררה עד תום]. לעניין זה ולמהותה של פעולת "האיפוס", ניסתה ההגנה להציג שורה של הסברים אליהם נתייחס להלן. החשוב לענייננו, שבסופו של דבר, אף צ'רני עצמו אינו מתכחש כיום לעצם פעולת האיפוס (פרוטוקול, עמ' 5915 שורות 11-10), והמחלוקת נסבה בעיקרה על הנסיבות שאפפו את פעולת האיפוס ועל הסיבה בגינה אופס חובו של דכנר.

 

17.      כפי שמתואר בהכרעת דינו של בית משפט קמא (עמ' 33), בהתייחסותו של דכנר לכספי שנות ה-90, דכנר העיד כי חשש מפני ביקורת של רשויות המס אשר תגרור חיוב בתשלום מס עבור אותן "הלוואות" אשר שימשו לדבריו לתשלומי שוחד. לכן, לדבריו, הוא ביקש מצ'רני לגלם את הסכומים (קרי, להעביר לדכנר מיליוני שקלים נוספים שאותם דכנר היה צפוי לשלם בתורו לרשויות המס), כדי שדכנר יוציא חשבוניות מס בהתאם ובכך יכשיר כביכול את ההעברות. ואולם, לטענת דכנר, צ'רני התנגד לכך, שכן משמעות הדבר היתה תשלום של 9 מיליון ש"ח נוספים, הפעם לטובת רשויות המס. חלף זאת, הורה צ'רני על זיכוי חשבונו האישי בהולילנד לנופש, וחיוב החשבון בהולילנד תיירות (פרוטוקול, עמ' 246). דכנר טען כי "הלוואות" אלה ניתנו מבלי שנכרת הסכם בגינן, וכי ההלוואות אופסו מבלי שקוזזו כלל מהשכר החודשי שקיבל מצ'רני.

 

           נקדים מעט את המאוחר ונספר לקורא כי בית משפט קמא התבסס על דבריו של דכנר, וקבע כי רצונו של צ'רני לחסוך העברה נוספת של מיליוני שקלים לדכנר, היא שהקימה את הצורך "למחוק" את אותן הלוואות של 8.9 מיליון ש"ח. בית משפט קמא עמד על כך שדכנר מעולם לא החזיר הלוואות אלו ומעולם לא נדרש לעשות כן; כי צ'רני מעולם לא פעל להפחתת סכומי ההלוואות על חשבון מיליוני השקלים ששולמו לדכנר באותן שנים; וכי דכנר לא נדרש להוציא כנגד סכומים אלו חשבוניות. בית המשפט הוסיף כי העובדה שדכנר לא הוציא חשבוניות בגין סכום של כמעט 9 מיליון ש"ח, "לעצמה מאמתת את גרסתו", וכי צ'רני "לא היה מעלה על דעתו לוותר על ניכוי 'הוצאה' בסדר גודל כזה" אילו דובּר היה בתשלומים לגיטימיים (פסקה 22, עמ' 41 להכרעת הדין). לנוכח האמור, בית המשפט קבע כי פעולת האיפוס, "מעבר להיותה ראיה בולטת לאחריותו של צ'רני לביצוע עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, יש בה לאשש את עדותו של עד המדינה על מיליוני השקלים שהועברו אליו מצ'רני לצורך תשלומי שוחד..." (שם, ההדגשות הוספו – י"ע). הנה כי כן, מעצם מחיקת ההלוואות ואי הוצאת חשבוניות על ידי דכנר הסיק בית משפט קמא על תשלומי שוחד בהתאם לדברי עד המדינה. לדעתנו, היסק זה אינו מתחייב, ומכאן המסקנה המזכה אליה הגענו בסוף הילוכנו לגבי האפיזודה הראשונה. אך הקדמנו את המאוחר ונחזור לתחילת המסלול.

 

18.      אף שכיום צ'רני מכיר בפעולת האיפוס, לא אלה היו פני הדברים בתחילת הדרך. כך, בחקירתו במשטרה טען צ'רני כי החובות של דכנר נסגרו רק בשנת 2007, וכששב ונשאל מדוע אופס החוב בספרי הולילנד, השיב "אין לי מושג כי אצלי ההלוואות מופיעות". צ'רני אף לא זכר חובות של דכנר בסדר גודל של 8.9 מיליון ש"ח, וכשהתבקש לפרט כמה "הלוואות אישיות" ביקש דכנר לאורך השנים, השיב צ'רני כי אינו זוכר, וכי "הדבר היחיד שאני יכול להפנות אותך זה מה שראית בחקירה של חוב של דכנר בערך 3 מיליון ש"ח במצטבר עד סוף 2001" [ת/489 שורות 398-341; ת/490 שורות 110-107]. ממילא, צ'רני לא זכר כי ההלוואות בסכום של כ-8.9 מיליון ש"ח אופסו.

 

           לעניין זה עומת צ'רני עם מכתב מיום 14.12.1999 שכתב לו כביכול דכנר [ת/135]. במסמך זה העלה דכנר על הכתב הסכמה אליה הגיעו כביכול השניים, בנוגע לסגירת יתרת החובה של דכנר בספרי הולילנד בגין "תשלומים שונים" ל"גורמים שונים", ביניהם א"א ו-א"ל (אהוד אולמרט ואורי לופליאנסקי – י"ע) שהוצאו באישורו של צ'רני בהיקף של 10 עד 15 מיליון ש"ח. צ'רני השיב לחוקריו כי אינו מכיר את המכתב ואינו מזהה את חתימתו, ומכל מקום, אינו מכיר חוב של דכנר בסדר גודל כזה, באשר חובותיו של דכנר, כך לדברי צ'רני, הסתכמו ב-2 עד 3 מיליון ש"ח [ת/489, שורות 398-341]. חשוב לציין כי מכתב זה פוברק ככל הנראה על ידי דכנר, ודומה כי לא בכדי בית משפט קמא נמנע מלייחס לו משקל כלשהו בהכרעת דינו, ואף המדינה בעיקרי הטיעון מטעמה לא מצאה לנכון להתבסס עליו (ואפנה לעניין זה לחקירתו הראשית של צ'רני בנושא המסמך – פרוטוקול עמ' 5709-5701). ממילא, אף אנחנו נתעלם מהאמור בו, ולא הבאנו את הדברים אלא כדי להצביע על תגובתו של צ'רני, אשר טען בעקביות כי כלל לא זכר את פעולת האיפוס ואת דבר קיומן של הלוואות בסדרי הגודל המדוברים.

 

19.      בחקירתו במשטרה עומת צ'רני עם מכתב שנכתב על ידו לחשָב חברות הולילנד, רו"ח אלי חסון, בו הורה לו להסב את הלוואותיו של דכנר להלוואת בעלים. וכך נאמר במכתב [ת/681]:

 

"לאלי

יש להתיחס להלוואות לשמואל דכנר כאל הלוואת בעלים באמצעות שמואל דכנר.

החוב צריך להיות של בעלים וכך צריך להופיע במחשב, בחשבוניות ובכל הרשומות.

את ברזילי/שמשון נעדכן בהמשך.

אין יותר חוב לשמואל דכנר (אם ניתן לתקן דוחות של 98 לרשות – נא לעשות כך)".

 

           צ'רני השיב כי אינו זוכר שכתב מכתב זה ואינו יודע לומר לאלו הלוואות המכתב מתייחס. צ'רני אף לא ידע להסביר מדוע כתב את המכתב ומדוע לקח על עצמו הלוואות של דכנר בסכומים כאלה. עם זאת, צ'רני זיהה את כתב ידו ואישר כי המכתב נכתב על ידו, ככל הנראה בשנת 1999. עוד יצויין כי צ'רני היה ער לבעייתיות העולה מהמכתב, באשר לא זו בלבד שלכאורה נטל על עצמו את חובותיו של דכנר, אלא לכאורה עולה מהמכתב כי עדכן את רוה"ח החיצוניים (ברזילי/שמשון) רק בדיעבד (ת/490, שורות 195-170). צ'רני הסכים עם חוקרי המשטרה כי מדובר בשאלה "קרדינאלית", בהוסיפו:

 

"אני מסכים למה שאתם אומרים, אני לא מנסה לברוח מהבעיה אלא אנסה להתמודד בעתיד עם בעיה זו. אני משדר לכם שיש פה נושא מאוד בעייתי שהוא בניגוד גמור לרוח ספרי החשבונות של הולילנד ולכן אני לא בורח מהבעיה" (ת/490, חקירה מיום 9.4.2010, שורות 206-204).

 

           בהמשך חקירתו צ'רני הודה כי על פי הרישומים מדובר באיפוס חובו של דכנר, ואף הודה כי הוא יודע "שזה נראה רע מאוד". עם זאת, צ'רני עמד על כך שאינו זוכר מה הסיבה שהובילה למחיקת החוב, כי אינו רוצה "לשלוף" תשובה, וכי עליו לבדוק את הספרים של השנים הרלוונטיות ולשאול את רואה החשבון (ת/491, שורות 60-55). אחת האפשרויות שהעלה צ'רני היתה כי "ייתכן וזה קשור להתחשבנות בנושא שכר טרחה שמגיע לו בשל הפרויקט שהסתיים. יתכן ויתכן שלא. אני צריך להתמודד עם המסמך הזה אבל אין בין זה לבין תשלומי שוחד ולא כלום" (ת/490, שורות 213-210). אפשרות נוספת שהעלה צ'רני היתה כי מדובר בבונוס שניתן לדכנר לאחר המכירה לאלונר (ת/502, שורות 313-308).

 

20.      רו"ח חסון פעל בהתאם להוראתו של צ'רני, ולשם כך נפתחה בספרי הולילנד לנופש כרטסת בשם "הלוואת בעלי מניות" שמספרה 5001000, שם נרשמו ארבעת הסכומים הנ"ל המרכיבים את הסך של 8.9 מיליון ש"ח. רו"ח חסון דיווח על כך בכתב לצ'רני [ת/683]. לעניין פעולתו של חסון הבהיר צ'רני בחקירתו במשטרה כי אין לו כל טרוניה כלפי חסון, שכן האחריות היא שלו ואילו חסון בסך הכל מילא אחר הוראותיו (ת/490 שורות 254-250, 281-273).

 

21.      בעדותו בבית משפט קמא, ביקש צ'רני להבהיר כי בכל הנושא הקשור ל-8.9 מיליון, הוא אינו יכול להעיד מזיכרון פוזיטיבי שלו, אלא על בסיס ניסיונות לשחזר את שאירע. עוד ביקש צ'רני להדגיש כי יש להשקיף על הסכום של 8.9 מיליון לא כעל סכום העומד בפני עצמו, אלא כעל "אפס קצהו" של עלות הפרויקט הכוללת העומדת על כ-200 מיליון ש"ח (פרוטוקול, עמ' 5688). לגופם של דברים, צ'רני העיד כי מדובר בסכומים שניתנו בסופו של דבר לדכנר כשכר טרחה, לאור הגידול בפרויקט ועבור פועלו של דכנר בנושאים קשורים כגון הפחתת היטל ההשבחה. על הבחירה להעביר את הכספים בדרך של מתן הלוואות, העיד צ'רני כי היתה זו בקשה של דכנר. באשר לסיבות העומדות מאחורי בקשה זו, העיד צ'רני כי ניתן להעלות השערות שונות, שהרי מדובר בסכומים שהוא קיבל מעבר להסכם הפורמאלי, כך שייתכן שדכנר רצה להסתיר את הכספים מעיני הרשויות או מעיניה של שותפה עסקית שהיתה לו באותה תקופה (פרוטוקול, עמ' 5686-5685).

 

           לעניין האיפוס, צ'רני העיד כי ההלוואות הועמדו לדכנר בשעתו על ידי הולילנד לנופש (בה כיהן דכנר כדירקטור), ואילו בשנת 1999 התקבלה החלטה שהולילנד לנופש תחדל לפעול וכי והפעילות הקשורה לפרויקט תועבר להולילנד תיירות. על רקע זה, היתה בעייתיות שהולילנד תיירות (שדכנר הוא "זר" לה) תיקח על עצמה הלוואות בסדר גודל כזה. לכן, משרדו של רואה החשבון החיצוני, מיכאל ברזילי, העלה את האפשרות שההלוואות שניתנו לדכנר תוסבנה להלוואות בעלים (פרוטוקול, עמ' 5689). וכך, על פי הצעתו של רו"ח ברזילי, צ'רני נתן את הוראתו לרו"ח חסון להסב את ההלוואות ל"הלוואת בעלים". יצויין שבחקירתו הנגדית, כאשר נשאל צ'רני לגבי ההסבר האמור, צ'רני הבהיר כי הוא אינו יודע מה הסיבה לביצוע הפעולה (פרוטוקול, עמ' 5925), ונזכיר את דבריו בפתח עדותו כי מדובר בניסיון לספק הסברים בדיעבד ולא בזכרון פוזיטיבי.

 

22.      בחקירתו הנגדית שב צ'רני על עמדתו כי הכספים הועברו לדכנר כהלוואות שהן בבחינת מקדמות על חשבון שכר טרחה, לפי בקשתו של דכנר ובהתאם להסכמי ההלוואה שנכרתו ביניהם. לעניין האיפוס, צ'רני העיד כי מדובר היה בהמחאת חוב, להבדיל ממחילת חוב. דהיינו, צ'רני לקח על עצמו את החוב של דכנר ומאותו רגע דכנר היה חייב לו אישית כספים, לגביהם הם התחשבנו בשנת 2000 (פרוטוקול, עמ' 5909).

 

עדויות רואי החשבון

 

23.      בעניין האיפוס העידו בבית משפט קמא שלושה רואי חשבון: רו"ח חסון, חשב חברות הולילנד; רו"ח שמשון אורדן, אשר שימש שותף במשרדו של רו"ח ברזילי עד לחודש מאי 2000 (ואליו חזר כשכיר בשנת 2007); ורו"ח הלל שטיינברגר, גם הוא שותף במשרדו של ברזילי, אשר טיפל בענייניו של צ'רני וחברותיו החל מחודש מאי 2000. נציין כי חסון ואורדן העידו מטעם התביעה, ואילו שטיינברגר העיד מטעם ההגנה.

 

           בטרם נתייחס לעדויות רואי החשבון, נקדים ונציין כי קיים קושי לא מבוטל לחלץ מהן שורה תחתונה ברורה, ואף סניגורו המלומד של צ'רני, עו"ד אדרת, התבטא בפנינו במהלך הדיון כי הוא עצמו "לא יצא" מהגרסאות של רואי החשבון (פרוטוקול, עמ' 16 שורה 37). בדונו בעדויות רואי החשבון, בית משפט קמא אף קבע לגביהם ממצאי מהימנות, אשר כידוע אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. מכל מקום, עדויותיהם של רואי החשבון היוו נדבך בהרשעתו של צ'רני, ואף אנו איננו פטורים מלדון בעיקריהן. נעשה זאת בקצרה.

 

24.      עדותו של רו"ח חסון – רו"ח חסון העיד בחקירתו הראשית כי צ'רני ביצע "הסבת חוב", ובמילותיו: "החברה הייתה חייבת כסף לבעלים, שמואל דכנר היה חייב כסף לחברה, והסבת חוב אומרת ששמואל דכנר לא חייב לחברה, חייב לבעלים ובמקביל החברה לא חייבת לבעלים, וזה נקרא הסבת החוב" (פרוטוקול, עמ' 4647 שורות 28-26). חסון אישר כי הבעלים הזרימו כסף לכיסוי חלק מהסכומים (שם, עמ' 4666-4665), אולם הוסיף בהמשך חקירתו הראשית, בתשובה לשאלת בית המשפט, כי ההלוואות אמנם נסגרו כפי שהורה צ'רני, אולם לדעתו, "אחרי שבאו רואי החשבון הפעולה תוקנה", וייתכן שרו"ח ברזילי "לא קיבל" את הפעולה (פרוטוקול, עמ' 4655 שורה 32, עמ' 4468-4667).

          

25.      בחקירתו הנגדית שב חסון ואישר כי צ'רני לקח על עצמו את חובו של דכנר, וכי הדברים מצאו את ביטויים בספרים באופן שקוף וגלוי (פרוטוקול, עמ' 4777). בהמשך חקירתו, אישר רו"ח חסון את דברי הסניגור כי רו"ח ברזילי (רוה"ח החיצוני) לא קיבל את פעולת ההסבה וביטל אותה. חסון הסכים עם הצעתו של הסניגור כי במקום פעולת הסבת החוב, בשנת 1999, במסגרת העברת כל פעילותה של הולילנד לנופש להולילנד תיירות, הועברו הלוואות דכנר בסך 8,791,528 ש"ח לסעיף של "עלויות פרויקט" במאזן של הולילנד לנופש [ת/134 עמ' 4] (פרוטוקול, עמ' 4790-4787). כשנשאל רו"ח חסון על ידי בית משפט קמא מדוע לא סיפר בחקירתו הראשית על ביטול הפעולה, השיב רו"ח חסון כי נשאל בחקירתו הראשית לגבי חיוב וזיכוי הכרטיסים מבלי שהוצגו לו המאזנים, וכי גם בחקירתו במשטרה לא הראו לו כרטיסים ומאזנים (שם, עמ' 4792, 4821).

 

           בחקירתו החוזרת שב רו"ח חסון על עמדתו כי ההלוואות עברו לסעיף ההוצאות של הולילנד לנופש. לדבריו, רק כך ניתן להסביר את ההוצאות, שהרי בשנת 1999 כבר לא היו הוצאות בהולילנד לנופש, משזו נמכרה להולילנד תיירות (פרוטוקול, עמ' 4817, 4828). רו"ח חסון אישר כי אם יציגו לו הוצאות אחרות שהיו להולילנד נופש בשנת 1999 שאינן נוגעות להלוואות דכנר לשנת 1998 – הוא ישנה את דעתו (שם, עמ' 4819).

 

26.       עדותו של רו"ח אורדן – רו"ח שמשון אורדן עבד במשרדו של רו"ח ברזילי (רואה החשבון החיצוני) עד חודש מאי 2000, והוא שטיפל בתיקי הולילנד עד למועד עזיבתו. יצויין כי אורדן טיפל גם בדו"ח של שנת 1999, אולם הדו"ח נחתם לאחר שעזב את המשרד. בשנת 2007 חזר אורדן למשרדו של ברזילי, ומעדותו של שטיינברגר עולה כי אורדן כבר אינו רו"ח במשרד, לאחר שפרש בשנת 2013.

 

           אורדן העיד בחקירתו הראשית כי סכומים שהועברו לחברותיו של דכנר תמורת חשבונית סווגו כהשקעה בפרויקט, ואילו סכומים שהועברו מבלי שניתנה חשבונית תמורתם (ואשר אינם חוב שוטף שאמור להיפרע בתוך פרק זמן של שבועות ספורים), סווגו בסוף השנה כהלוואה (פרוטוקול, עמ' 5553). לשאלת בית המשפט, אישר רו"ח אורדן כי הבין שדכנר לא רצה להוציא חשבוניות על כל הסכומים שקיבל באותו זמן, מאחר שרצה לדחות את מועד תשלום מס ההכנסה. לדבריו, סיווג הסכומים כהלוואות פירושו שדכנר אמור לפרוע את ההלוואה בעתיד, אם בכסף אם בשווה כסף, קרי באמצעות מתן חשבונית על שירותים שסיפק (שם, עמ' 5556-5555).

 

           אורדן נשאל בחקירתו הראשית מתי, אם בכלל, צ'רני או חסון עדכנו אותו שיתרות החוב בכרטיסי דכנר הועברו לכרטיס הלוואת בעלי מניות. תשובתו של אורדן היתה "זה כמו לשאול אותי מתי הפסקתי להכות את אשתי" (פרוטוקול, עמ' 5570). כשנשאל אורדן למה כוונתו, השיב כי לא עודכן בכך אי פעם וכי אין כל סיבה שידע על כך. ובתשובה לשאלת בית המשפט:

 

"ת. לא ראיתי פה כרטיס הלוואת בעלי מניות.

ש. ראית דבר כזה?

ת. מר גולומב [בא כוח המדינה – י"ע] שאל אותי מתי עדכנו אותך מתי העבירו יתרת דכנר לבעלי מניות, אני לא יודע שהעבירו לבעלי מניות, לא ראיתי פה שום דבר שאומר לי דבר כזה, אינני זוכר ששמעתי אי פעם כזה דבר ואני אינני יודע שזה נכון, אז מה אני יכול להגיד חוץ מאשר אינני יודע?" (פרוטוקול, שם).

 

27.      אורדן נשאל בחקירתו הראשית כיצד התאפסו הלוואות דכנר, והשיב כי אינו יודע, אך העלה מספר אפשרויות והן: דכנר שילם את החוב; דכנר הביא חשבוניות; החוב הועבר להולילנד תיירות. בתשובה לדבריו של בא כוח המדינה כי בעלי המניות הביאו כסף מבחוץ ופרעו את הלוואות דכנר, השיב אורדן כי אינו יודע וכי אינו יכול לקבוע זאת על סמך החומר שלפניו (פרוטוקול, עמ' 5574-5571). אורדן העיד כי אינו זוכר שפסל פעולה של העברת הלוואות דכנר לבעלי מניות והזרמת כספים לשם פירעונן, והוסיף כי אינו יודע אם הדבר התרחש בפועל ו"לא נראה לי שהייתי שש לדבר כזה", שכן אם לדכנר יש בעיות צריך לרשום את ההלוואות כחוב אבוד (שם, עמ' 5575).

 

           אורדן הוסיף כי לאחר החקירה במשטרה, כשעבר על החומר, הוא מצא סכום של כ-9 מיליון ש"ח שהועבר להולילנד תיירות תחת "עלויות פרויקט" (זאת בדומה לדברים שמסר חסון בעדותו). בתגובה, בא כוח המדינה הציג בפניו כי עלויות הפרויקט בסך 8,791,528 ש"ח מורכבות משני סכומים שאינם קשורים להלוואת דכנר [ת/744א + ת/744ב], ואורדן אישר את הדברים (שם, עמ' 5578-5576). בהמשך העיד אורדן כי הוא מנסה להעלות השערות להיכן נעלם החוב של דכנר, ואישר כי קיים קושי לומר שהחוב של דכנר אופס בשל היותו חוב אבוד, שהרי דכנר השתכר 50 אלף דולר לחודש באותה תקופה.

 

           בהמשך עדותו המשיך אורדן לטעון כי "תחושתו" היא שהלוואות דכנר נמצאות תחת עלויות הפרויקט. לעניין זה הפנה אורדן לסכום של 8,852,197 ש"ח המופיע ברישום פנימי שערך בשעתו ("טופס פחת") [נ/35(2)]. אורדן העיד כי המסמך הגיע ממחשבי החברה, אולם כשנשאל לפשר הכיתוב "נ/35(1)" המופיע על גבי המסמך, אישר כי קיבל את המסמך מהלל שטיינברגר (פרוטוקול, עמ' 5588). בהמשך, לאחר שעיין בדו"ח של הולילנד תיירות לשנת 1999, אישר אורדן כי הוא אינו יכול לקשור בין הסכום של 8,852,197 להולילנד תיירות (שם, עמ' 5591).

 

28.      בחקירתו הנגדית העיד אורדן כי בסופו של דבר, הוא אינו יכול לקבוע מה בדיוק קרה עם הלוואות דכנר. לשאלת הסניגור האם יש פסול עקרוני בתזה לפיה הבעלים נוטל על עצמו את ההלוואות של דכנר, השיב אורדן כי מבחינה חשבונאית אין בכך פסול (פרוטוקול, עמ' 5601).

 

29.      עדותו של רו"ח שטיינברגר – כפי שצוין, רו"ח שטיינברגר הוא שחתום על הדו"ח של הולילנד לנופש לשנת 1999 (פרוטוקול, עמ' 8789), ממנו נשקפת פעולת האיפוס של הלוואות דכנר. שטיינברגר העיד כי ההלוואות בסך 8.9 מיליון ש"ח שניתנו לדכנר כהלוואות מבלי שהוצאו כנגדן חשבוניות, הועברו להולילנד תיירות כהוצאות של הפרויקט, ובכך הוקטנה חבות המס של החברה. שטיינברגר הוסיף כי היה ברור שההוצאה הזו בעייתית, מאחר שאין כנגדה חשבוניות מס מצד דכנר או חברותיו (פרוטוקול, עמ' 8797). במילים אחרות, את החוב של דכנר ראו כחוב שלא יוחזר, מעין חוב אבוד, ועל כן לא ניתן היה לסווג אותו כ"נכס" של החברה (קרי, להותירו כ"הלוואה") אלא כהוצאה. דא עקא, שבהעדר חשבונית קיים קושי לסווגו כהוצאה. לכן, לדברי שטיינברגר, כוונתם היתה לדווח על כך כהוצאה, מתוך מחשבה שדכנר יוציא חשבוניות בהמשך, כך ש"על פני הזמן החשבוניות ירדפו אחרי ההוצאה" (פרוטוקול, עמ' 8799). [במאמר מוסגר: אין מחלוקת על כך שבסופו של דבר, הולילנד ורשויות המס הגיעו להסדר פשרה בנוגע לסכום המס הגלובאלי שישולם]. בתשובה לשאלת בית המשפט, השיב שטיינברגר כי אם מדובר בהלוואה שצפויה להיות מוחזרת, אין לרשום אותה כהוצאה. אולם אם להלוואה אין מועד פירעון ואין כוונה להשיב אותה, לא ניתן להמשיך ולהציג אותה כנכס של החברה, ויש לראותה כהוצאה, אם כהוצאה תמורת מתן שירות, אם כחוב אבוד (פרוטוקול, עמ' 8814).

 

           בקשר לפירעון הלוואות דכנר, שטיינברגר העיד כי על פי הרישומים יש להסיק שהכסף הועבר על ידי הולילנד תיירות (ככל הנראה מתוך התמורה שנתקבלה ממכירת הקרקע לאלונר), ולא מכספים פרטיים שהוזרמו על ידי צ'רני ומשפחתו (פרוטוקול, עמ' 8808-8804, 8814). עם זאת, בית המשפט חזר והבהיר במהלך החקירה כי אינו רואה חשיבות להבחנה אם הכסף הוזרם ישירות על ידי צ'רני או על ידי הולילנד תיירות, ובסופו של דבר בא כוח המדינה הסכים כי גם מבחינתו אין הבדל (פרוטוקול, עמ' 8827).

 

עיקרי ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא

 

(1) רישום הכספים כהלוואות

 

30.      לאחר שפירט את עדויותיהם של דכנר, צ'רני ורואי החשבון, פנה בית משפט קמא לדון בסוגיות שבמחלוקת. בית המשפט פתח את הדיון בדחייה גורפת של השערותיו של צ'רני באשר לסיבה בגינה נרשמו העברות הכספים כהלוואות – ובהן: רצונו של דכנר להסתיר מאפשטיין את העובדה שהוא מקבל כספים נוספים; רצונו של דכנר להימנע מדיווח על הסכומים לרשויות ולהימנע מתשלום מס; והסתרת ההכנסות משותפתו העסקית של דכנר. בית משפט קמא כינה השערות אלה "אפשרויות קש" (עמ' 38), בהוסיפו כי בהסבריו הנ"ל הודה צ'רני כי הספרים של חברות הולילנד אינם משקפים בהכרח רישומים אמיתיים.

 

           בית המשפט דחה את טענת ההגנה כי ההלוואות ניתנו על פי הסכם מסגרת אשר נחתם בין הולילנד לדכנר בשנת 1996 [נ/19]. בית המשפט קבע כי דכנר לא פרע הלוואות אלה ולא נתבקש לעשות כן. עוד הפנה בית המשפט לשני הסכמי הלוואה ספציפיים מחודשים ינואר ואפריל 1998 [ת/678, ת/679]. לדברי בית המשפט, אילו נ/19 היה הסכם מסגרת, לא היה כל צורך בשני ההסכמים הנ"ל. בית המשפט הוסיף כי סכומי ההלוואות בסך 9 מיליון ש"ח לא קוזזו מ"נהר" הכספים שהוזרמו לדכנר באותן שנים, וכי דכנר לא נדרש להוציא חשבוניות עבור הלוואות אלו, בניגוד ליתר הסכומים שהועברו לו. לעניין זה קבע בית המשפט כי "העובדה שעד המדינה לא הוציא חשבוניות על סכום משמעותי של כמעט 9 מיליון ש"ח, לעצמה מאמתת את גרסתו", וכי גרסתו של צ'רני "אינה עומדת במבחן של השכל הישר", שכן הוא "לא היה מעלה על דעתו לוותר על ניכוי 'הוצאה' בסדר גודל כזה (לו דובר באמת בשכר טרחה ובתשלומים לגיטימיים אחרים)!" (עמ' 41, ההדגשות הוספו – י"ע).

 

(2) פירעון שיקים

 

31.      בית משפט קמא התייחס בהכרעת דינו לסוגיה נוספת הקשורה לתקופה הנ"ל, אשר עניינה פירעון לכאורה של שיקים שנתן עד המדינה כבטחונות להלוואות שקיבל. מדובר בשבעה שיקים של דכנר אשר ניתנו לפקודת הולילנד לנופש ותוארכו כל אחד ליומו האחרון של כל חודש מינואר ועד יולי 1999 [נ/77]. בית המשפט הפנה לעניין זה לדבריו של דכנר, אשר טען כי שיקים אלו הוצגו "כדי להראות שכאילו זה בכל זאת הלוואה אמיתית... השיקים האלה לא נפרעו" (פרוטוקול, עמ' 1148, כמובא בעמ' 42 להכרעת דינו של בית משפט קמא). עיון בשיקים האמורים מעלה כי שישה מהם הם ע"ס 265,000 ש"ח, אחד ע"ס 257,850 ש"ח ואחד ע"ס 1,261,850 ש"ח, ובסך הכל כ-3.1 מיליון ש"ח.

 

           בית המשפט קבע כי חלק מההלוואות שניתנו לדכנר ולחברת אמיאור שבשליטתו נפרעו באמצעות שיקים אלה, כאשר במקביל דוּוח לרואה החשבון החיצוני כי דכנר החזיר כ-3 מיליון ש"ח מסך ההלוואות שנטל [נ/36(2)]. בד בבד, בית המשפט קיבל את גרסת המדינה כי באותו היום שאחד מהשיקים ע"ס 265,000 ש"ח נפרע, דכנר קיבל מהולילנד שיק כנגדו באותו סכום, כך שבכרטסת הפנימית של הולילנד לנופש חובו של דכנר נותר 8.9 מיליון ש"ח. יתר חמשת השיקים ע"ס 265,000 ש"ח שמסר דכנר לא נפרעו, וגם השיק ע"ס 257,850 ש"ח אשר הופקד בבנק לא נפרע. באשר לשיק בסך 1,261,845 ש"ח, הרי שניתן כנגדו שיק באותו הסכום בצירוף מע"מ לזכות חברת אלקסיר שבשליטת דכנר, אשר הוציאה כנגדו חשבונית. שני שיקים אלה תוארכו ליום 28.2.1999, אולם לבקשתו של דכנר אשר נענתה על ידי צ'רני [ת/696], השיקים לא נפרעו במועדם ונפרעו לבסוף רק ביום 20.12.1999.

 

           בית משפט קמא קבע כי בכך שרו"ח חסון לא קשר את שני השיקים בסך 1,261,845 ש"ח, הוא למעשה אישר את הדיווח הכוזב לרואי החשבון החיצוניים לפיו כביכול ניתנו על ידי דכנר שיקים לפירעון חלק מההלוואות, מה שהוביל לרישום כוזב בספרי החברה (עמ' 43 להכרעת הדין). לעניין זה הפנה בית המשפט לעדותו של רו"ח אורדן, אשר אישר שההערה בדו"חות החברה לפיה ניתנו בטחונות של כ-3 מיליון ש"ח, נכתבה על ידו [נ/36(2). אציין כי מוצג זה נשמט משום מה מדיסק המוצגים שהוגש לנו, אך הוא נמצא בתיק המוצגים של בית משפט קמא]. אורדן העיד כי אינו זוכר אם השיקים נפרעו (שהרי תאריך הפירעון שלהם היה לפני החתימה על הדו"ח), אולם לדבריו, קשה להאמין שהם היו חותמים על הדו"ח הכספי ביודעין שהשיקים שמסר דכנר לא נפרעו (פרוטוקול, עמ' 5563).

 

           על בסיס דברים אלו, בית משפט קמא קבע כי מעבר לדיווח הכוזב לרואי החשבון, שהוביל לרישום כוזב בספרי החברה, יש במתואר כדי "להדגיש גרסתו הנכוחה של עד המדינה", ולפיה "כספי ה'הלוואה', שהינם כספים שהועברו לו למטרת שוחד, לא הוחזרו על ידו, והתצוגה בספרי החברה הינה כוזבת ומכזיבה" (עמ' 44 להכרעת הדין, ההדגשה הוספה – י"ע).

 

(3) פעולת האיפוס

 

32.      לעניין פעולת האיפוס, בית המשפט המחוזי אימץ את גרסתו של דכנר, ולפיה הוא חשש מביקורת של רשויות המס אשר תאלץ אותו לשלם מס בגין ה"הלוואות" שניתנו לו. כזכור, לדברי דכנר, הוא ביקש מצ'רני "לגלם" את הסכומים, קרי להעביר אליו תוספת של מיליוני שקלים, כדי שהוא, דכנר, יוכל להוציא חשבוניות. בית המשפט התבסס על דברים אלה, בקבעו כי צ'רני "ביקש לחסוך העברה נוספת של מיליוני שקלים לעד המדינה, ומכאן קם הצורך לבצע את אותה פעולת 'איפוס'/'העלמה'/'מחיקה' של 8.9 מיליון ש"ח". בית המשפט קבע כי "פעולה זו, מעבר להיותה ראיה בולטת לאחריותו של צ'רני לביצוע עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, יש בה לאשש את עדותו של עד המדינה על מיליוני השקלים שהועברו אליו מצ'רני לצורך תשלומי שוחד..." (עמ' 41 להכרעת הדין, ההדגשה במקור – י"ע).

 

           בהמשך דבריו, בהקשר זה ממש, התייחס בית משפט קמא להשערה שהעלה צ'רני, ולפיה הדרך של המחאת החוב מדכנר לבעלי החברה "הועלתה כפי הנראה על ידי דכנר עצמו עם אישור תכנית ג', כשהיה ברור לו ששלטונות המס יבדקו את ספרי הולילנד וימצאו הלוואה של כ-8.9 מ' ש"ח לנותן שירותים, יפנו לאותו נותן שירותים (דכנר) לברר האם מדובר בהלוואה או בשכר – דבר שאינו נוח לדכנר ולכן העלה אפשרות להמחאת החוב" (עמ' 45 להכרעת דינו של בית משפט קמא, המצטט מסיכומי צ'רני). בית המשפט ראה בדברים אלה תימוכין לגרסתו של דכנר, בקבעו כי "דברים נחרצים אלה מתיישבים לחלוטין עם עמדת המאשימה, כמו גם עם דברי עד המדינה בעדותו בבית המשפט" (שם, ההדגשה הוספה – י"ע).

 

           בית המשפט המחוזי זקף לחובתו של צ'רני מספר אמירות נוספות. כך, בית המשפט התייחס לעדותו של צ'רני כי שוחח עם משרד רואי החשבון בנושא האיפוס בהזדמנות הראשונה לאחר תום מעצרו (צ'רני לא זכר מועד מדויק, אם היה זה בתום מעצר הבית, או בסמוך לאחר מכן בחודשים יוני-אוגוסט). לעניין זה הביע בית משפט קמא תמיהתו, מדוע ביקש צ'רני ללבן את סוגיית האיפוס עם משרד רואי החשבון מיד לאחר שחרורו, אם, כדברי צ'רני, מדובר בנושא טכני שנעלם מזכרונו? בהקשר זה ציטט בית המשפט את תשובתו של צ'רני: "חבל שהשאלה הזאת לא מופנית למאשימה" (פרוטוקול, עמ' 5906), בהעירו כי מדובר ב"תשובה המעצימה התמיהה" (עמ' 48 להכרעת הדין).

 

           עניין נוסף שזקף בית המשפט לחובתו של צ'רני הוא "הודאתו" בפני חוקרי המשטרה, כי "מחילת חוב עשיתי בעוונותיי או יותר נכון בפשעיי" (ת/505 שורות 102-101). בית המשפט דחה את גרסתו של צ'רני כי אמר את הדברים בבדיחות הדעת וזקף אותם לחובתו. בית המשפט הוסיף כי צ'רני לא הסביר בבית המשפט את ההטיה הנשקפת מהמסמכים של משרד רואי החשבון, ואת המצג שהועבר לרואי החשבון ולפיו דכנר פרע לכאורה את ההלוואות.

 

           לבסוף, בית המשפט דחה את גרסתו של צ'רני לפיה פעולת האיפוס נעשתה על פי הצעתו של רו"ח ברזילי, בקבעו שהדברים עומדים בסתירה למכתב שכתב צ'רני לחסון בו נאמר "את ברזילי/שמשון נעדכן בהמשך" [ת/681]. בנוסף, בית המשפט לא השתכנע מדברי צ'רני מדוע היה צורך לתת לדכנר הלוואות בשעה שקיבל סכומי כסף גבוהים הרבה מעבר להסכם ההעסקה שנכרת עמו.

 

(4) עדויות רואי החשבון

 

33.      ואלו, בקצרה, קביעותיו של בית משפט קמא בנוגע לעדויות רואי החשבון:

 

           את דיונו בעדותו של רו"ח חסון, פתח בית המשפט במילים הבאות: "רואה החשבון אלי חסון התייצב בבית המשפט כמי שגמר אומר בליבו לתמוך בגרסת מעסיקו, ברם ככל שנתפתחה עדותו כך נצטיירה בבית המשפט ההתרחשות הנכוחה" (עמ' 51 להכרעת הדין). בית המשפט ציין כי עדותו של חסון בחקירתו הראשית מתיישבת עם גרסתו של דכנר בדבר מחיקת ההלוואות בסך 8.9 מיליון ש"ח. ואולם, לדברי בית המשפט, בחקירתו הנגדית "חל מהפך" בגרסתו וניכר היה שהוא מבקש בכל מאודו ליישב את עדותו עם גרסתו של צ'רני, מעסיקו עד עצם היום הזה. בפרט, בית המשפט ציין כי לראשונה בעדותו בבית המשפט, חסון אישר בחקירתו הנגדית את הצעתו של עו"ד אדרת כי רואה החשבון החיצוני פסל את פעולת הסבת החוב. כן הזכיר בית המשפט את דבריו של חסון בחקירתו הנגדית כי ההלוואות נרשמו כ"עלויות פרויקט". בית המשפט לא קיבל את הסברו של רו"ח חסון כי לא העיד על כך קודם לכן מאחר שלא נשאל לגבי המאזן וכי המאזן לא הוצג לו. בית המשפט תיאר את עדותו של חסון כ"מרוטה ומעורערת מיסודה", וקבע כי הוא היה מודע לפעולה "לכל צידי צדדיה". בית המשפט דחה את הגרסה לפיה פעולת הסבת החוב נפסלה על ידי משרדו של רו"ח ברזילי, וקבע כי הפעולה לא נדונה על ידי משרדו של רו"ח ברזילי, וכי גרסה זו הוצגה על ידי רו"ח חסון לראשונה בחקירתו הנגדית במענה להצעתו של ב"כ צ'רני (עמ' 53-52 להכרעת הדין, ההדגשה בקו במקור – י"ע). בית המשפט זקף לחובתו של חסון את העובדה שלא ידע להסביר מדוע דווחה הוצאה לגיטימית על הפרויקט (הלוואות דכנר) מבלי שנתקבלה בגינה חשבונית, ובנוסף זקף לחובתו את העובדה שהעלה טענת התיישנות בעת חקירתו במשטרה (עמ' 56 להכרעת הדין).

 

           באשר לעדותו של רו"ח אורדן, ציין בית המשפט את דבריו הנחרצים לפיהם לא ידע דבר על העברת היתרות לכרטיס הלוואת בעלי מניות. עוד הזכיר בית המשפט את ההשערות שהעלה אורדן בנוגע לאיפוס, וקבע כי אורדן עצמו שלל אותן בהמשך, לרבות הדברים ש"כאילו עלו וצפו מתהום נשייתו" בנוגע לאפשרות שההלוואות הועמסו בתור עלויות פרויקט (עמ' 58 להכרעת הדין). כן הזכיר בית המשפט את המסמך שהציג רו"ח אורדן במהלך עדותו לאחר ההפסקה, בנוגע לעלויות הפרויקט. אורדן טען כי מקורו של המסמך במחשבי החברה, אולם מאחר שהמסמך היה מסומן כמוצג על ידי בית המשפט, התברר כי הוא קיבל אותו מרו"ח שטיינברגר.

 

             לבסוף, בדונו בעדותו של רו"ח שטיינברגר, בית המשפט קבע כי הלה ניסה "במיני תילים של הערכות" להסביר כי הלוואות דכנר נסגרו על ידי הולילנד תיירות (ולא ישירות על ידי צ'רני), וזאת בשל "המשמעות הדרמטית כביכול" להזרמת כספים ישירות על ידי צ'רני. כן קבע בית המשפט כי שטיינברגר חזר בו מהערכתו כי ההלוואות הועמסו על סעיף ההוצאות. לבסוף, בית המשפט התייחס למכתב שכתב שטיינברגר לבקשת צ'רני [נ/548], בו הסביר כי רישום החוב תחת בעלי המניות של הולילנד אינה הצגה נאותה, וכי האופן הראוי הוא להציג זאת כהוצאה של החברה [נ/548]. בית המשפט ציין כי עדותו של שטיינברגר, ולפיה ביטול פעולת הסבת החוב על ידי משרד רו"ח ברזילי נעשתה בתיאום עם דכנר, אינה מתיישבת עם גרסתו של צ'רני; כי דכנר לא נחקר על כך; וכי רו"ח ברזילי לא זומן לעדות. בית המשפט היה שותף אפוא למסקנתה של המדינה כי "מוצג נ/548, שאינו נושא עמו כל תאריך, התקבל בשלב מאוחר, בלשון זהירה" (עמ' 67 להכרעת הדין).

 

34.      על רקע כל האמור לעיל, בית המשפט קבע כי "עדות עד המדינה בסוגיית 'איפוס'/'מחיקה'/'העלמה' של 8.9 מיליון ש"ח מהספרים אוששה במלואה", וכי ניסיונותיהם של צ'רני ורואה החשבון מטעמו "לסובב בכחש 'פעולה חשבונאית' זו", מערערת עוד יותר את גרסתו של צ'רני. בד בבד נקבע כי הוכחה אחריותו של צ'רני לביצוע פעולה העולה כדי רישום כוזב במסמכי הולילנד לנופש (שם).

 

           בהמשך פסק הדין, בית המשפט קבע כי אילו הלוואות אלו היו שכר טירחה כטענת צ'רני, הן היו מועברות לחברותיו של דכנר ולא אליו אישית; כי דכנר קיבל למעלה מ-30 מיליון ש"ח מעבר לסכומים שהיו זכאי להם על פי חוזה ההעסקה (כ-10 מיליון ש"ח) מבלי שניתן לכך הסבר מספק; כי הלוואות אלו לא נפרעו; וכי הסכם המסגרת בין הולילנד לדכנר משנת 1996, בו הוסכם כי יועמדו לדכנר הלוואות על חשבון תשלום אפשרי עתידי [נ/19], מתיישב עם גרסת השוחד של דכנר, לפיה סוכם בינו לבין צ'רני על תשלום שוחד באמצעות הכספים שהועברו כהלוואות (עמ' 90 להכרעת הדין).

 

אפיזודה א' – דיון והכרעה

 

35.      כפי שציינו בפתח הדברים וכפי שעולה מהסקירה דלעיל, המדינה (וההגנה ובית משפט קמא בעקבותיה), הקדישו בשלב הראיות מאמצים רבים לבירור פרשת מתן ההלוואות בשנות ה-90 ואיפוסן בשנת 1999, על אף שצ'רני כלל לא הואשם בעבירת השוחד בגין שנים אלו, אלא אך בעבירה של רישום כוזב. זאת, בשל רצונה של המדינה לבסס באמצעות פרשה זו את תזת השוחד שהעלה דכנר, בבחינת רקע לפרשיות השוחד של שנות ה-2000. ובמילים אחרות, אם גרסתו של דכנר בנוגע לשנות ה-90 היא נכונה, אזי עשוי הדבר לשמש אינדיקציה לאמיתות גרסתו בנוגע להעברות הכספים בשנים שלאחר מכן, בבחינת תחילתו מעיד על המשכו. בסיכומיה בבית משפט קמא אף הבהירה המדינה מפורשות שחשיבות הדברים נובעת מהיותם "כלי להבנת מערכת היחסים בין דכנר לצ'רני כבר מראשיתה", דהיינו "האם ביחסי שוחד עסקינן או ביחסים לגיטימיים" (פסקה 213 לסיכומי המדינה בבית משפט קמא).

 

           מן הטעם הזה, הרחבנו גם אנחנו לגבי התשתית הראייתית הרלוונטית וקביעותיו של בית משפט קמא, למען תעמוד לנגד עינינו התמונה המלאה בבואנו לבחון את טענות הצדדים.

 

36.      ניתוח הכרעתו של בית משפט קמא לגבי הלוואות שנות ה-90 מעלה כי היא מורכבת משני נדבכים הכרוכים זה בזה: האחד – מה טיבן של ההלוואות? האם, כטענת דכנר והמדינה, מדובר בכסות לתשלומי שוחד, או שמא, כטענת צ'רני, מדובר במקדמות על חשבון שכר טירחה? והשני – מה טיבה של פעולת האיפוס ומה עומד מאחוריה? ודוק: בכל האמור בנדבך הראשון וכפי שפורט לעיל, בית משפט קמא אימץ את גרסת עד המדינה כי ההלוואות ניתנו לצורך תשלומי שוחד. בכך הונח המסד להכרעה בנדבך השני ולקביעה כי פעולת האיפוס נועדה לכסות על העברות הכספים ו"להעלים" את "חובו" של דכנר, ומכאן קצרה הדרך להרשעה ברישום כוזב.

 

37.      קשה להתעלם מכך שפרשיית ההלוואות ואיפוסן מעוררת תמיהות של ממש. בראש ובראשונה, יש להפנות לדבריו של צ'רני עצמו, ולא לחינם ציטטנו לעיל מהדברים שמסר בחקירתו במשטרה. כזכור, בחקירתו צ'רני כלל לא זכר את ההלוואות האמורות, וממילא לא זכר את "איפוסן". עובדה זו כשלעצמה מעלה תהייה. גם בהתחשב בכך שחלפו למעלה מעשר שנים ממועד מתן ההלוואות ועד לחקירתו של צ'רני במשטרה, הרי שמדובר בלמעלה מ-30 הלוואות שניתנו לדכנר בין השנים 1999-1996, בסכום מצטבר (קרן) של כ-8 מיליון ש"ח. סכום זה, כשלעצמו, עולה על השכר הכולל לו היה זכאי דכנר על פי הסכם ההעסקה הראשון, כפי שהעריכו הצדדים בתחילת הדרך. ניתן לתהות אפוא כיצד צ'רני, אשר התכונן לקראת חקירתו במשטרה, כלל לא זכר את דבר קיומן של ההלוואות, וכל שזכר הוא הלוואות בסדר גודל של 3-2 מיליון ש"ח.

 

           תמיהה נוספת, אשר זכתה להדגשה יתרה בהכרעת דינו של בית משפט קמא, היא עצם מתן ההלוואות לדכנר בשנים אלו. על פי הסכם ההעסקה הראשון, דכנר היה אמור לקבל סכום של 1.26 מיליון דולר המשקף שכר טרחה של 1.5% X 84 מיליון דולר עלות הפרויקט. אין חולק שדכנר קיבל כ-37 מיליון ש"ח (!!!) באותן שנים, אך מקובל על התביעה כי המדובר בתשלומים לגיטימיים, שדכנר הוציא בגינן חשבוניות. מדוע אפוא התעורר הצורך להעניק לדכנר בנוסף לשכר עתק זה גם הלוואות בסכום של כ-9 מיליון ש"ח? ומדוע ההלוואות לא קוזזו מאותם עשרות מיליונים שניתנו לדכנר כתמורה לגיטימית? בית משפט קמא ייחס משקל רב גם לעובדה שדכנר לא נדרש לפרוע הלוואות אלו, כמו גם לעובדה שלא ניתנו כנגדן חשבוניות.

 

           ובכלל, התיאוריות השונות שהעלתה ההגנה בעיצומו של ההליך בנוגע לפעולת האיפוס, מוקשות כשלעצמן. כך, למשל, התיאוריה שהוצגה לחסון בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד אדרת – ולפיה הלוואות דכנר הועמסו בתור "עלויות פרויקט" בסך 8.79 מיליון ש"ח לאחר שפעולת הסבת החוב נפסלה על ידי ברזילי – הופרכה