בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

בג"ץ  9443/16

 

לפני:  

כבוד השופט ע' פוגלמן

 

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

 

כבוד השופטת ע' ברון

 

העותרת:

התנועה למען איכות השלטון בישראל

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:

1. פרקליט המדינה

 

2. היועץ המשפטי לממשלה

 

3. פרקליטות המדינה

 

4. עו"ד נבות תל-צור

 

5. בית הדין המשמעתי המחוזי תל אביב של לשכת עורכי הדין

                                          

עתירה למתן צו על תנאי

                                          

תאריכי הישיבות:

כ"ט באדר התשע"ז      

(27.3.2017)

 

א' בתמוז התשע"ז

(25.6.2017)

 

בשם העותרת:

עו"ד צרויה מידד-לוזון; עו"ד דניאל דושניצקי; עו"ד תומר נאור

 

בשם המשיבים 3-1:

עו"ד אבינעם סגל-אלעד; עו"ד יונתן ציון-מוזס

 

 

בשם המשיב 4:

בעצמו; עו"ד רם כספי; עו"ד גיורא אדרת

 

 

בשם המשיב 5:

עו"ד עזריאל רוטמן

 

פסק-דין

 

השופט ע' פוגלמן:

 

           עניינה של עתירה זו בבקשת העותרת כי נורה למשיבים 3-1 ליתן טעם מדוע לא יחזרו בהם מההחלטה לסגור את התיק הפלילי נגד עורך דין נבות תל-צור, אשר נחשד בשיבוש מהלכי משפט והדחה בעדות וכן מההחלטה לערוך הסדר טיעון משמעתי בעניינו.

 

רקע

 

1.            במוקד האירועים הנוגעים לעתירה שלפנינו כתבי אישום אשר הוגשו נגד ראש ממשלת ישראל לשעבר, מר אהוד אולמרט ואחרים, ביניהם גם נגד מי שהייתה מנהלת לשכתו, הגב' שולה זקן (להלן: אולמרט וזקן). בחודש נובמבר 2012 פנתה זקן לעורך דין נבות תל-צור, המשיב 4 (להלן: תל-צור), חברו של אולמרט ומי שייצגו בהליכים משפטיים שונים, על מנת להתייעץ עמו בקשר להסדר הטיעון שהתגבש עמה במסגרת אחד התיקים, שעניינם פרשת "הולילנד" (ת"פ (מחוזי י-ם) 10291-01-12 (להלן: תיק הולילנד)). בהמשך לכך, נחשד תל-צור בכך שניסה להשפיע על זקן, בדרכים שונות, כדי שזו תימנע מלחתום על הסדר הטיעון בתיק הולילנד, בשליחותו של אולמרט, אחד הנאשמים העיקריים בהליך זה, על רקע חברותם ארוכת השנים.

 

החקירה וההליכים שהתקיימו בעקבותיה

 

2.            בחודש אפריל 2014 זומן תל-צור לחקירת משטרה. תל-צור נחקר במשטרה כמה פעמים ומסר חמש הודעות בעניין גרסתו באשר לאירועים הרלוונטיים. במסגרת החקירה נאספו הודעות גם מאולמרט, מזקן, מעורכי דינה של זקן ומגורמים רבים נוספים. בצד חומרים אלו, קיבלה המשטרה מזקן קלטות ותמלילים של שיחות רבות שהוקלטו על ידה, לרבות שיחות עם אולמרט ותל-צור; וכן נתפסו נתוני תקשורת לגבי שיחות טלפון והודעות טקסט שהוחלפו בין זקן לבין גורמים שונים. כעולה מקטעי העיתונות שהגישה העותרת, בחודש מאי 2014, לאחר סיום החקירה, הודיעה המשטרה על המלצתה להעמיד לדין את אולמרט ותל-צור בעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעבירה של הדחה בעדות לפי סעיף 246 לחוק זה (נספח ע/7 לעתירה). בהמשך לכך, הועברו חומרי החקירה לעיון פרקליטות המדינה לצורך קבלת החלטה בשאלת העמדתו של תל-צור לדין. עוד יוער, כי באותו שלב, המלצת פרקליטות מחוז מרכז (פלילי) הייתה שלא להעמיד את תל-צור לדין פלילי. ביום 24.9.2015, לאחר שפנייתה לפרקליטת מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) בעניין החקירה בדבר החשדות לשיבוש מהלכי משפט על ידי אולמרט ותל-צור בתיק הולילנד לא קיבלה מענה, שלחה העותרת, התנועה למען איכות השלטון בישראל (להלן גם: התנועה) מכתב לפרקליט המדינה, המשיב 1 לעתירה, ובו ביקשה, בין היתר, את התייחסותו לפנייתה לפרקליטת מחוז תל אביב. במכתב תשובה מיום 7.10.2015 ציין פרקליט המדינה כי טרם התקבלה החלטה בעניין החקירה האמורה וכי עם קבלתה, ההחלטה תפורסם לציבור.

 

3.            בחודש יוני 2016 הודיע פרקליט המדינה לתל-צור כי הוא שוקל להגיש כתב אישום נגדו, בכפוף לקיום שימוע. ביום 9.8.2016 נערך לתל-צור שימוע בעל פה בהשתתפות נציגים מפרקליטות מחוז ירושלים ומפרקליטות מחוז מרכז. במסגרת השימוע נשמעו טענותיו של תל-צור ובהמשך העביר האחרון טיעון משלים בכתובים, במסגרתו ניתנו הבהרות והסברים מטעמו בעניין החשדות האמורים.

 

4.            כעולה מתגובת המשיבים 3-1 לעתירה למתן צו על תנאי מיום 24.3.2017 (להלן: המדינה ותגובת המדינה הראשונה), לאחר השימוע פרקליט המדינה שב ובחן את החומר הראייתי בתיק ואת מכלול נסיבות המקרה, לרבות נכונותו של תל-צור להודות בביצוע עבירה משמעתית והסכמתו לשאת, כפועל יוצא, בעונש משמעתי הכולל השעיה לתקופה משמעותית. נוכח שיקולים אלה, החליט פרקליט המדינה כי "אין מקום להעמיד את המשיב 4 לדין פלילי, בשל מהות המעשה ונסיבותיו ובשל קשיים ראייתיים מסוימים" (סעיף 7 לתגובת המדינה הראשונה). בצד האמור, הוחלט להעמיד את תל-צור לדין משמעתי בהסדר טיעון שיכלול ענישה משמעותית, חלף הגשת כתב אישום. בהינתן האמור, נחתם ביום 23.11.2016 הסדר טיעון בין פרקליטות המדינה לבין תל-צור במסגרת קובלנה משמעתית שתוגש על ידי פרקליט המדינה לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, הוא המשיב 5 (לעיל ולהלן: הסדר הטיעון המשמעתי). באותו יום, לאחר שדווח בתקשורת על הסדר הטיעון המשמעתי, שלחה התנועה מכתב לפרקליט המדינה, ובו ביקשה לקבל פירוט בדבר השיקולים והנימוקים שהובילו להחלטה האמורה (נספח ע/17 לעתירה). למכתב זה לא התקבל מענה.

 

5.            למחרת חתימת ההסכם, ביום 24.11.2016, הודיעה המדינה, בהודעה לתקשורת מטעם משרד המשפטים, על ההחלטה לסגור את התיק הפלילי בעניינו של תל-צור (להלן: ההודעה לתקשורת). במסגרת ההודעה לתקשורת צוין כי פרקליט המדינה הגיש לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (להלן: בית הדין המשמעתי) קובלנה משמעתית נגד תל-צור בגין עבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עורך הדין; וכי הצדדים הודיעו לבית הדין המשמעתי כי הם הגיעו להסדר טיעון. במסגרת הסדר הטיעון המשמעתי הסכימו הצדדים כי תל-צור יורשע, על יסוד העובדות המתוארות בקובלנה המשמעתית, בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין (לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961), והצדדים יעתרו בהסכמה לגזור עליו עונש של 12 חודשי השעיה בפועל ממקצוע עריכת הדין, וכן השעיה על תנאי, לתקופה שיקבע בית הדין המשמעתי.

 

ההליכים בעתירה

 

6.            כשבוע לאחר פרסום ההודעה לתקשורת, ביום 6.12.2016, הגישה העותרת את עתירתה לבית משפט זה, המכוונת להחלטת פרקליט המדינה שלא להעמיד לדין את תל-צור ולחתום עמו – חלף כך – על הסדר הטיעון המשמעתי, ובצדה בקשה למתן צו ביניים להימנע מלפעול למימוש הסדר הטיעון המשמעתי. ביום 8.12.2016 הודיעה המדינה כי היא אינה מתנגדת לעיכוב הדיון בבית הדין המשמעתי עד להכרעה בעתירה ואילו תל-צור הודיע על התנגדותו לצו הזמני המבוקש. בהחלטה מיום 11.12.2016 הוריתי על מתן צו ארעי שלפיו ההליך המשמעתי נגד תל-צור יעוכב עד להחלטה אחרת.

 

7.            ביום 27.3.2017, לאחר שהוגשה תגובת המדינה הראשונה, התקיים דיון ראשון בעתירה במסגרתו טענה התנועה כי אין בנמצא החלטה מינהלית מנומקת בנושא סגירת התיק נגד תל-צור, המפרטת, בין היתר, את עילת הסגירה שעמדה בבסיס ההחלטה; וכי החלטת פרקליט המדינה להעדיף בנסיבות שלפנינו את הסדר הטיעון המשמעתי, עניינה הלכה למעשה ב"הסדר מותנה" לפי סימן א'1 לפרק ד' חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), ואולם זו לא נתקבלה בהתאם להוראותיו.

 

8.            בתגובה לטענות אלו הגישה המדינה, במעמד הדיון, מסמך הנושא את התאריך 4.1.2017 שכותרתו "החלטה על סגירת התיק הפלילי בעניינו של עו"ד נבות תל-צור" (להלן: מסמך ההחלטה). במסמך ההחלטה ציין אמנם פרקליט המדינה כי "קיים קושי בלתי מבוטל להוכיח את כוונתו הפלילית של תל-צור בעניין זה", אך גם בו לא צוין "ברחל בתך הקטנה" מהי העילה שבגינה הוחלט לסגור את התיק על פי המונחים הקבועים בדין. בתום דיון זה הוחלט כי התנועה תגיש, לבקשתה, השלמת טיעון בטענה שלפיה לפנינו, בפועל, הסדר מותנה; וכי המדינה תגיש תגובה, תוך 5 ימים מיום קבלת השלמת הטיעון האמורה, שבגדרה תצוין הסיבה לסגירת התיק על ידי פרקליט המדינה.

 

9.            בהתאם להחלטה מיום 27.3.2017, הגישה העותרת השלמת טיעון ובקשה לתיקון צו על תנאי (להלן: השלמת הטיעון מטעם העותרת) בטענה כי בתגובתה הראשונה לעתירה המדינה לא ציינה באיזו עילה נסגר התיק נגד תל-צור ופרט זה נעדר גם ממסמך ההחלטה שהוגש אך במהלך הדיון הראשון; וכי נוכח כך – סגירת התיק נעשתה בניגוד להוראות החסד"פ. כמו כן, השלימה העותרת את טיעונה בסוגיית ההסדר המותנה. ביום 5.4.2017 הגישה המדינה הודעה משלימה (להלן: תגובת המדינה השנייה) ובה טענה כי עילת סגירת התיק בעניין תל-צור הייתה משולבת: חוסר ראיות והעדר עניין ציבורי בהגשת אישום פלילי; וכי עניין זה הובהר כבר בתגובתה הראשונה. לבקשתה, ובהתאם להחלטת בית משפט זה מיום 20.4.2017, הגישה העותרת תגובה לתגובת המדינה השנייה ובה טענה כי העילות לסגירת התיק הוצגו לראשונה לפני בית משפט זה במסגרת תגובת המדינה השנייה; וכי לגופם של דברים – לא היה מקום לסגור את התיק נגד תל-צור בעילות שנטענו בנסיבות המקרה דנא.

 

טענות הצדדים

 

10.         בדיון השני שהתקיים לפנינו ביום 25.6.2017 עמדה העותרת על בקשתה שלפיה נורה למדינה ליתן טעם מדוע לא תעמיד את תל-צור לדין פלילי. לטענת העותרת, העילות לסגירת התיק פורטו על ידי המדינה רק לאחר שהתקבלה ההחלטה והוגשה העתירה ומשכך – החלטת המדינה התקבלה בחוסר סמכות. העותרת המשיכה וטענה כי בפועל סגירת התיק נעשתה בדרך של הסדר מותנה, באופן שאינו עומד בדרישות החסד"פ ובהנחיות היועץ המשפטי לממשלה בנושא. אשר לעילות סגירת התיק, נטען כי לא מתקיימים בענייננו התנאים שנקבעו בפסיקה לסגירת תיק בשל העדר עניין לציבור. לעניין זה טענה העותרת כי המדינה לא התחשבה די הצורך בחומרת המעשים שיוחסו לתל-צור – שיבוש מהלכי משפט והדחה בעדות – ובנסיבות ביצועם, בקשר להליך פלילי שנגע לאחת מפרשות השחיתות השלטונית החמורות בישראל; כי נסיבותיו הפרטניות של תל-צור לא מטות את הכף לסגירת התיק; וכי קיימים שיקולים ציבוריים כבדי משקל התומכים בהגשת כתב אישום בעניין זה. כמו כן, העותרת טענה כי לא היה מקום להורות על סגירת התיק מחמת העדר ראיות מספיקות וזאת על בסיס תמלולי השיחות בין תל-צור לבין זקן המצויים בתיק. מטעמים אלה סברה העותרת כי המקרה דנא מצדיק התערבות בית משפט זה בהחלטה לסגור את התיק בעניינו של תל-צור.

 

11.         בתגובותיה טענה המדינה כי לא נפל פגם בהחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד תל-צור, ולהגיע עמו להסדר טיעון משמעתי. נטען כי ההחלטה על סגירת התיק התקבלה על ידי פרקליט המדינה מטעמים ענייניים בלבד, לאחר בחינה מעמיקה של חומר הראיות, במסגרתה נשמעו טענותיו של תל-צור בהליך שימוע, וכן לאחר קיום דיונים פנימיים בנושא, בהשתתפות גורמים בכירים בפרקליטות. משכך נטען כי המקרה דנן אינו בא בגדרי המקרים החריגים המצדיקים התערבות שיפוטית בהחלטת פרקליט המדינה, כפי שהותוו בפסיקת בית משפט זה. אשר לעילה שבגינה הוחלט שלא להעמיד לדין את תל-צור – נטען כי זו הייתה "עילה משולבת", כך שהתיק נסגר הן מחמת חוסר ראיות מספיקות הן מן הטעם של העדר עניין לציבור. עוד טענה המדינה כי עילות הסגירה האמורות הובהרו במפורש כבר בתגובתה הראשונה. המדינה ציינה כי בניגוד לנטען בהשלמת הטיעון מטעם העותרת, ההחלטה על סגירת התיק הפלילי והגשת הקובלנה המשמעתית התקבלה בחודש נובמבר 2016, עובר לחתימה על הסדר הטיעון המשמעתי עם תל-צור; וכי בשל העניין הציבורי בעניין זה, פורסמה ההחלטה בהודעה לתקשורת. בהקשר זה נטען כי בהעדר מתלונן ספציפי בתיק, הנימוקים להחלטה לסגור את התיק הפלילי לא הועלו על הכתב באופן מיידי, ובמקום זאת "פורסמה ההחלטה גופה בדמות הודעה לתקשורת" (סעיף 10 לתגובת המדינה השנייה); והעובדה כי הנימוקים הועלו על הכתב אך ביום 4.1.2017 אינה מעידה על כך שלא ניתנה החלטה בעניין סגירת התיק. נוכח דברים אלה, טענה המדינה כי אין יסוד לטענות העותרת בדבר הגעה להסדר מותנה עם תל-צור.

 

12.         בתגובה המקדמית שהוגשה מטעם תל-צור, נטען כי ההחלטות בעניינו סבירות וראויות, ולא קמה עילה להתערבות בהן. תל-צור מדגיש כי מחומר הראיות בתיק החקירה עולה באופן מפורש כי אין בפגישתו עם זקן, על הדברים שנאמרו בה, משום עבירה פלילית. לטענתו, השגותיו המפורטות ביחס לתשתית הראייתית הקיימת בתיק, שהובאו על ידו בהרחבה בהליך השימוע, תומכות בהחלטה שלא להעמידו לדין, שהתקבלה לאחר שנערך ניתוח מעמיק ויסודי של הראיות על ידי פרקליט המדינה. תל-צור טוען כי יש לדחות את טענות התנועה בקשר ל"יחס מועדף" שקיבל לכאורה, וכי הפתיחה בחקירה פלילית בגין התנהלותו כסניגור וזימונו לשימוע בעקבותיה, מפגינה כשלעצמה יחס חריג בחומרתו. כמו כן, נטען כי התיאור העובדתי המופיע בהסדר הטיעון המשמעתי מגלם פשרה בין הצדדים, והוא אינו משקף את התמונה הכוללת של האירועים נושא העתירה.

 

דיון והכרעה

 

13.         נקודת המוצא לדיון בענייננו קבועה בסעיף 62(א) לחסד"פ אשר קובע כך:

 

העמדה לדין וסגירת תיק

 

62(א). ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור;

 

           לפי סעיף זה, תובע רשאי להורות על סגירת תיק חקירה באחת משלוש עילות: העדר ראיות מספיקות להוכחת העבירות המיוחסות לחשוד; העדר אשמה; והעדר עניין לציבור בהעמדה לדין. בית משפט זה כבר עמד על כך שסעיף זה מקנה לתובע המקבל לידיו חומרי חקירה, שיקול דעת רחב בהחלטה אם להעמיד חשוד לדין, אם לאו: "האחריות בנושא הגשתו – או אי-הגשתו – של כתב-אישום, על שכמן של רשויות התביעה נופלת היא; על שכמן ועל שכמן בלבד, והנושא באחריות מחזיק אף בסמכות, אלא אם חרג ביתר מסמכותו [...] אכן כן: בידיה של התביעה כוח אדיר ושיקול-דעת רחב-מני-רחב להגשת אישומים לבית-המשפט. ובמקום שבו מגיעה היא התביעה לכלל מסקנה כי אין זה ראוי להגיש אישום לבית-המשפט בשל חסר בדיות ראיות, לא יתערב בית-המשפט בהחלטתה אלא במקרים נדירים" (בג"ץ 4736/98 מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 659, 667-666 (2000) (להלן: עניין מעריב); בג"ץ 4190/05 נעים נ' פרקליט המדינה, פסקה 11 (12.9.2006) (להלן: עניין נעים)).

 

14.         ואכן, שבנו ושנינו כי לא בנקל יתערב בית משפט זה בהחלטות שעניינן העמדה לדין, המצויות בליבת שיקול דעתן של רשויות התביעה. רשויות התביעה קנו ידע, מקצועיות וניסיון בנושא זה, ומקובלת בפסיקתנו החזקה כי אלו "תעשינה כמיטבן להעמיד לדין את מי שראוי כי יועמד לדין ושלא להעמיד לדין את מי שאין הוא ראוי כי יעמוד לדין" (עניין מעריב, בעמ' 666; בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550, 742-740 (2008) (להלן: עניין קצב)). על כן, הביקורת השיפוטית על החלטות התביעה בעניינים כגון דא מצומצמת ביותר, ומוגבלת למקרים חריגים שבהם הפגמים שנפלו בהתנהלות רשויות התביעה יורדים לשורש העניין, והחלטותיהן לוקות בחוסר סבירות קיצוני או שיש בהן עיוות מהותי הדורש תיקון. על דברים אלה עמד בפירוט השופט (כתוארו אז) מ' חשין בבג"ץ 4550/94 אישה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(5) 859, 872-871 (1995) (להלן: עניין אישה) בציינו:

 

"אלה הם המפתחות שיפתחו את שערי בית המשפט הגבוה לצדק ויביאו להתערבותו בהחלטות של רשויות התביעה – יועץ משפטי לממשלה או התביעה הצבאית – לעניין אי-פתיחתם של הליכים פליליים (או להחלטות בדומה להן): החלטה שנתקבלה שלא ביושר או שלא בתום-לב; החלטה שנתקבלה ממניעים נפסדים ולא טהורים; החלטה שנתקבלה בסתירה ברורה לאינטרס הציבור [...]; החלטה שנתקבלה בחוסר סבירות קיצוני או מהותי (במובנו הרחב); החלטה שהיא בלתי סבירה בעליל; החלטה שנתקבלה בעיוות מהותי; החלטה הנגועה במשגה היורד לשורשו של עניין [...] רק המחזיק בידו אחד מאותם מפתחות זכאי להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק".

 

15.         אקדים מסקנה לניתוח: לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת הצדדים במהלך שני הדיונים שהתקיימו לפנינו, וכן בשים לב לאמות המידה שהותוו בפסיקה לביקורת שיפוטית על החלטות שעניינן אי העמדה לדין, לא מצאתי מקום להתערבותנו בהחלטת פרקליט המדינה לסגור את התיק הפלילי נגד תל-צור ולהגיע עמו להסדר טיעון משמעתי (וזאת, כמובן, מבלי להביע עמדה בעניין הסדר הטיעון המשמעתי לגופו). מסקנתי זו עומדת בעינה על אף העמימות המסוימת שעלתה מעמדת המדינה בשלבים הראשונים בדיון בעתירה בהתייחס לעילות שבגינן הוחלט שלא להעמיד לדין פלילי את תל-צור וחרף העובדה שנימוקי ההחלטה נושא העתירה לא הועלו על הכתב עובר לפרסום ההודעה לתקשורת ולמעשה הוגשו על ידי המדינה אך בגדרי ההליך שלפנינו (ועל כך עוד נעמוד בהמשך).

 

16.         המדינה טענה כי ההחלטה שלא להעמיד לדין פלילי את תל-צור התקבלה על בסיס שתי עילות: העדר תשתית ראייתית מספקת והעדר עניין לציבור (סעיף 6 לתגובת המדינה השנייה. יוער כי אין מניעה בדין כי החלטה כאמור תתקבל על בסיס שתיים מן העילות הקבועות בסעיף 62(א) לחסד"פ, ראו "סגירת תיקים בעילת 'חוסר ראיות' ובעילת 'העדר אשמה'" הנחיות פרקליט המדינה 1.3, סעיף 2 (1989); ראו גם עניין נעים, פסקה 12; בג"ץ 6271/96 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 425, 427 (1996)). אינני רואה מקום להטיל ספק בעמדת הפרקליטות שלפיה ההחלטה על סגירת התיק הפלילי אינה פועל יוצא של הסדר מותנה כאמור בסימן א'1 פרק ד' לחסד"פ. ההחלטה בענייננו התקבלה על ידי פרקליט המדינה בגדר סמכותו ותוך הפעלת שיקול דעת מצדו. לפיכך, ובשים לב לאמור במסמך ההחלטה, אינני רואה לקבל את טענת העותרת כי לפנינו הסדר מותנה. נדון אפוא בעילות סגירת התיק כסדרן.

 

העדר תשתית ראייתית מספקת

 

17.         לטענת העותרת, עיון בראיות המצויות בתיק, ובראשן תמלולי ההקלטות של השיחות בין זקן לבין תל-צור, מלמד כי התשתית הראייתית הקיימת מספיקה לצורך השלב של הגשת כתב אישום, וזאת גם אם קיים קושי ראייתי מסוים בתיק. עוד נטען כי לפי מידע שנמסר לעותרת לאחר הגשת העתירה, קיים תמליל של שיחה נוספת, ממנו עולה במפורש כי תל-צור הציע לזקן תמורה כספית עבור ביטול הסדר הטיעון עמה (להלן: התמליל הנוסף).

 

18.         לטענת המדינה התייחסותה של העותרת לתשתית הראייתית בתיק חסרה וחלקית, ואינה משקפת את המכלול הראייתי ואת התמונה המורכבת שעלתה בעניין זה. בין היתר, נטען כי התעורר קושי בלתי מבוטל להוכיח את היסוד הנפשי בעבירות שיוחסו לתל-צור ומכך נבעה, בין היתר, ההחלטה שלא להעמידו לדין פלילי. במסמך ההחלטה צוין, בקשר לעניין זה, כי מהראיות בתיק עלה כי הצעת הסיוע הכספי על ידי תל-צור לזקן, לא הוצגה על ידו כתמורה לכך שזקן לא תעיד במשפט, או לכך שתוותר על הסדר הטיעון. משכך, סבר פרקליט המדינה כי קיים קושי בהוכחת כוונתו הפלילית של תל-צור בעבירות שיבוש מהלכי משפט והדחה בעדות. עוד צוין כי נסיבות העניין – ובהן הקשר הקרוב בין זקן לבין תל-צור, והעובדה כי זקן היא זו שפנתה לבקש עצתו של תל-צור, משסברה כי הסניגורים שמונו לה לא שיתפו אותה כנדרש בהסדר הטיעון המתגבש ותוך שידעה על הקשר הקרוב שלו לאולמרט – מקהות במידת מה את עוצמת ניגוד העניינים שבה פעל תל-צור.

 

19.         לטענתו של תל-צור החלטת פרקליט המדינה התבססה על ניתוח מעמיק ויסודי של חומר הראיות בתיק ובצדק נקבע כי אין בנמצא תשתית ראייתית מספקת לצורך העמדתו לדין פלילי. תל-צור מוסיף וטוען כי אין מקום כי בית משפט זה יבחן את התמליל הנוסף, שכן בהליך שבו עסקינן בית המשפט לא נדרש לעיין בחומר הראיות הגולמי; וכי ממילא, לגופם של דברים, אין בתמליל הנוסף כדי לשנות ממסקנת פרקליט המדינה בדבר הקשיים הראייתיים בתיק, הנטועה במכלול הראיות.

 

20.         הלכה עמנו כי כאשר עסקינן בהליך המבקש להשיג על החלטה לסגור תיק פלילי נגד חשוד, בעילה שעניינה דיות הראיות, קרי: החלטה המתבססת על האופן שבו העריכה התביעה את קיומה של "אפשרות סבירה להרשעה" כעולה מחומר הראיות בתיק, היקף הביקורת השיפוטית על החלטות רשויות התביעה מצומצם אף יותר מההיקף הצר ממילא של התערבות בית משפט זה בהחלטות רשויות התביעה לעניין ניהול הליכים פליליים (בג"ץ 3405/12 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (30.12.2012) (להלן: עניין פלונית); עניין קצב, בעמ' 751-749; בג"ץ 11221/05 נאסר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (19.4.2007); בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199, 212-209 (2004); בג"ץ 8121/99 האגודה לזכות הציבור לדעת נ' פרקליטות המדינה, פסקה 4 (27.6.2000); עניין מעריב, בעמ' 667-666; בג"ץ 2354/97 יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1, 12-10 (1997) (להלן: עניין יהב)). בעניין יהב עמד בית משפט זה על מתחם שיקול הדעת הרחב הנתון ליועץ המשפטי לממשלה בהחלטות מעין אלו, המצויות בגרעין הקשה של סמכויותיו:

 

"רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהחליטו אם להגיש כתב-אישום, להעריך את תוצאותיו הצפויות של משפט אם ייערך, ואת הסיכויים להרשעה [...] הוא רשאי להידרש גם למידה המהימנות, שעשוי בית-המשפט לייחס לראיות ולסיכוי, שעל אף קיומן של ראיות לכאורה, הנאשם יזוכה בסיומו של ההליך [...] אין טעם בהפעלת מנגנון התביעה, ואין טעם בפגיעה בפרט הנגרמת על-ידי עצם ההעמדה לדין, אם בסופו של ההליך אין סיכוי סביר שאותו פרט יורשע בדינו. המדובר הוא בשאלה מובהקת של הערכה – עובדתית ומשפטית. מעצם טיבה, ייתכנו לגבי החלטה מעין זו עמדות והערכות שונות. בהפעילו את שיקול-דעתו בעניין זה, נשען היועץ המשפטי לממשלה על ידע, על מקצועיות ועל ניסיון, כלים המסייעים בידו להעריך את תוצאות ההליך המשפטי, אם יחליט על קיומו. בזכות כלים אלה העומדים לרשותו נמסרה בידו הסמכות, רבת החשיבות, להחליט על העמדה לדין. עולה מכך, כי שיקול-הדעת המסור ליועץ המשפטי לממשלה לעניין זה הוא רחב.

 

ממכלול שיקולים אלה מתחייבת המסקנה, כי יש מקום להכיר בקיומו של מיתחם סבירות רחב בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר דיות הראיות לצורך העמדה לדין [...] יש ליתן ליועץ המשפטי לממשלה את האשראי הנובע ממעמדו וכשירותו המיוחדים, ולהניח כי 'החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי'" (שם, בעמ' 32-31; ההדגשות הוספו – ע' פ').

 

           וכך העירה הנשיאה ד' ביניש בעניין קצב:

 

"בית-משפט זה אינו עוסק ככלל בהערכת ראיות בשלב ההעמדה לדין, והוא ייזהר מאד מליטול לעצמו את תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה בבחינת חומר הראיות הלכאורי. מומחיותם וניסיונם של רשויות התביעה והיועץ המשפטי לממשלה העומד בראשן, כמו גם סמכותו ואחריותו של היועץ המשפטי להחליט בשאלת דיות הראיות להגשת כתב-אישום, מחייבים את בית-המשפט להיזהר במיוחד מהתערבות בשיקול-הדעת המקצועי בעניין זה" (עניין קצב, בעמ' 717, וראו גם בעמ' 690).

 

21.         להשקפתי, יישום אמת מידה זו בעניין שלפנינו מביא למסקנה כי לא קמה עילה להתערב בהחלטה שלא להעמיד את תל-צור לדין מחמת העדר ראיות מספיקות, המשמיעה לנו כי פרקליט המדינה סבור כי אין סיכוי סביר להרשעה. הטעמים הראייתיים שעמדו ביסוד החלטת רשויות התביעה לסגור את התיק הפלילי נגד תל-צור פורטו במסמך ההחלטה ובתגובות המדינה. כפי שצוין בתגובות אלו, ההחלטה התקבלה לאחר בחינה מעמיקה של חומר הראיות בתיק, ובכלל זאת של הטענות שהעלה תל-צור במסגרת הליך השימוע, וכן לאחר קיום דיונים עם פרקליטים שונים מיחידות שהיו קשורות לפרשה, שהשמיעו עמדות שונות. תחילה סבר פרקליט המדינה כי הראיות בתיק "מצביעות על מעשים המצויים במנעד שנע בין הרף הגבוה בדין המשמעתי לבין הרף הנמוך בדין הפלילי" (עמ' 1 למסמך ההחלטה), ולכן הורה על עריכת שימוע לתל-צור. בתום הליך השימוע, לאחר הגשת טיעון מפורט בכתב על-ידי תל-צור, ולאחר שפרקליט המדינה בחן שוב את חומר הראיות הקיים בתיק ואת האינטרס הציבורי שבניהול הליך פלילי, הוחלט שאין מקום להגיש כתב אישום נגד תל-צור.

 

22.         במסמך ההחלטה צוין, בהקשר זה, כי פרקליט המדינה סבר שקיים קושי בהוכחת היסוד הנפשי הנדרש כדי להוכיח את ביצוע העבירות שבהן נחשד תל-צור. על פי המסמך, אמנם בשלב מסוים הציע תל-צור לזקן, בשם אולמרט, כי האחרון יפעל לכך שישולם לה שכר עבודה מוגדל וכי יוענק לה סיוע כספי למימון סניגור פרטי, אולם מחומר הראיות עולה כי הצעת הסיוע הכספי לא הוצגה על ידי תל-צור ככזו המותנית בתמורה מצדה של זקן, כלומר בכך שהאחרונה תחזור בה מעדותה, לא תעיד במשפט או תוותר על הסדר הטיעון שהוצע לה. בנוסף, המדינה טענה בתגובתה הראשונה ובדיון לפנינו, כי זקן פנתה לתל-צור בשל היכרותם ארוכת השנים ונוכח חוסר אמון בסנגורים שלה אותה עת, משסברה כי אלה הסתירו ממנה את הסדר הטיעון שהתגבש בעניינה. על כן, סבר פרקליט המדינה כי קיים קושי כאמור להוכיח את כוונתו הפלילית של תל-צור בעבירות שיוחסו לו. אשר לניגוד העניינים שבו פעל תל-צור, ציין פרקליט המדינה במסמך ההחלטה, לחומרה, כי מהלכיו של תל-צור בפגישות עם זקן נעשו על רקע הזדהותו עם האינטרסים של חברו אולמרט, וכי תל-צור ניצל את מעמדו ונתן עצות לזקן שנועדו לכאורה להיטיב עם אולמרט, כשבראש מעייניו – האינטרס של אולמרט ולא של זקן. יחד עם זאת, בצד הקולה, ציין פרקליט המדינה כי בין תל-צור לבין זקן התנהלה מערכת יחסים ארוכת שנים ואין חולק כי זקן סמכה על תל-צור ורצתה בעצתו, במקביל לכך שידעה על חברותו הקרובה עם אולמרט; כי תל-צור מעולם לא הסתיר מזקן וממקורביה כי הוא חברו של אולמרט ומייצגו בענייניו המשפטיים השונים; וכי זקן פנתה מיוזמתה-שלה לתל-צור וביקשה לשמוע עמדתו בשאלת ההשפעה של הסדר הטיעון שהתגבש עמה על אולמרט, עת ידעה על יחסיהם הקרובים. שיקולים אחרונים אלה הביאו את פרקליט המדינה למסקנה כי עוצמת ניגוד העניינים שבה פעל תל-צור מתקהה במידה מסוימת.

 

23.         לא מצאתי כי שיקולים אלה במישור הראייתי, כמו גם התוצאה שאליה הגיע פרקליט המדינה בהחלטתו, המבטאים את הערכתן המקצועית של רשויות התביעה לגבי הסיכוי להרשעה בעבירות שיוחסו לתל-צור על יסוד מכלול הנסיבות וחומר הראיות שנמצא בתיק, מקימים עילה להתערבות בית משפט זה. חזקה על הגורמים המקצועיים בפרקליטות המדינה שעשו מלאכתם נאמנה בהגיעם למסקנה כי קיים קושי ממשי בהוכחת היסוד הנפשי בעבירות שיוחסו לתל-צור על בסיס המסכת הראייתית הקיימת, שנבחנה יותר מפעם אחת ועל ידי גורמים שונים. עוד יש ליתן משקל לכך שההחלטה האמורה התקבלה על ידי פרקליט המדינה, לאחר קיום הליך שימוע וקבלת טיעון מפורט בכתובים מצדו של תל-צור, ולאחר קבלת המלצות בנדון מנציגי פרקליטויות המחוז שהשתתפו בהליך השימוע ומגורמים בכירים נוספים בפרקליטות המדינה. במקרים מעין אלה, מתחם ההתערבות בהחלטת פרקליט המדינה מצטמצם עוד יותר, שהרי ברי כי אין מדובר בהחלטה שהתקבלה כלאחר יד, כי אם "בסוגיה אשר נבחנה בכובד ראש ונשקלה, שוב ושוב, על ידי כלל הגורמים הנוגעים בדבר" (בג"ץ 143/12 ג'ילאני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 19 (20.7.2014) (להלן: עניין ג'ילאני); עניין פלונית, פסקה 17). גם העובדה כי המשטרה המליצה להעמיד את תל-צור לדין פלילי ואילו פרקליטות המדינה הגיעה למסקנה שונה (ויוער כי כעולה ממסמך ההחלטה, גם פרקליטות מחוז מרכז, שליוותה את החקירה, סברה כי אין להגיש כתב אישום נגד תל-צור), אינה מעלה או מורידה לעניין זה, שכן ברי מעצם טיבה של המלאכה בה עסקינן, כי תיתכנה עמדות והערכות שונות (ראו למשל עניין יהב, בעמ' 31). ממילא, גם אם נניח לטובת העותרת, כי גם החלטה אחרת של פרקליט המדינה הייתה מצויה אף היא במתחם הסבירות, בכך אין כדי להקים עילה להתערבות בהחלטה שנתקבלה בענייננו, שאינה חורגת ממתחם זה.

 

24.         עוד טענה העותרת כי קיים תמליל נוסף (שלא נמצא ברשותה), אשר מחזק לשיטתה את מסכת הראיות באופן התומך בהחלטה להעמיד את תל-צור לדין (אם כי נטען כי אף חומר הראיות שהוצג בעתירה מספיק לצורך קבלת החלטה כאמור). בקשר לטענה זו אציין כי כבר נקבע בפסיקתנו כי בחינת סבירותה של החלטת רשויות התביעה שלא להעמיד לדין בגין העדר ראיות מספיקות איננה כרוכה, ככלל, בבדיקת הראיות עצמן, אלא בבדיקת תוכנה וסבירותה של החלטת התביעה (וממילא העותרת אינה טוענת כי ראיה זו לא עמדה לפני המדינה עת התקבלה ההחלטה נושא העתירה, ראו סעיף 44 לתגובת העותרת לתגובת המדינה השנייה). וכך ציינה השופטת א' פרוקצ'יה בעניין קצב:

 

"להיקפה הצר של הביקורת השיפוטית על הפן הראייתי שבהחלטת היועץ בעניין העמדה לדין תורם גם העיקרון הכללי שלפיו בית המשפט לא ישים עצמו בנעלי הרשות המוסמכת, ועל פי רוב, יימנע מלקבל לידיו את החומר והנתונים שהיו לפניה, ויימנע, דרך כלל, מלהחליט במקומה בעניין העומד למבחן. הביקורת השיפוטית היא חיצונית לראיות גופן, והיא בוחנת – על פי עילות ביקורת מוגדרות – את חוקיות ההחלטה" (ההדגשות במקור; שם, בעמ' 750. ראו גם עמ' 717).

 

           ראו עוד בנושא זה: עניין פלונית, פסקה 16; עניין ג'ילאני, חוות דעתה של המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור; בג"ץ 1689/02 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 49, 56 (2003).

 

25.         לסיכום חלק זה: נוכח הדברים שעליהם עמדנו, אין בידינו לקבוע כי החלטת פרקליט המדינה שלא להעמיד לדין פלילי את תל-צור באה בגדר המקרים הנדירים והקיצוניים שבהם ימצא בית משפט זה להתערב בסגירת תיק פלילי מחמת העדר ראיות מספיקות.

 

העדר עניין לציבור בהעמדת תל-צור לדין פלילי

 

26.         מלבד הקושי שראה פרקליט המדינה במישור הראייתי, החלטתו התבססה – כך טוענת המדינה – על אדן נוסף והוא העדר עניין לציבור בהעמדת תל-צור לדין פלילי. לכך נפנה כעת.

 

27.         העותרת טוענת כי השיקולים הרלוונטיים שבאמצעותם נבחנה העילה של "העדר עניין לציבור" לסגירת תיק פלילי בפסיקתנו מחייבים את המדינה להעמיד את תל-צור לדין פלילי. במסגרת זאת נטען כי המעשים שיוחסו לתל-צור חמורים; כי אולמרט הואשם והורשע בגין אותן עבירות בשל ניסיונו לשכנע את זקן שלא לחתום על הסדר הטיעון ולא להעיד נגדו; וכי ישנם שיקולים ציבוריים רבי משקל, ובהם אמון הציבור במוסדות התביעה ומתן מענה הולם להתנהלות בעייתית מצד עורכי דין מול רשויות אכיפת החוק בהליכים פליליים, התומכים בהעמדת תל-צור לדין.

 

28.         המדינה מצדה טוענת כי לאחר שהתחדדו הקשיים בניהול הליך פלילי, נמצא כי נקיטת הליך משמעתי תיתן מענה לאינטרס הציבורי בענישתו של תל-צור. נטען כי במקרה זה סבר פרקליט המדינה כי עדיף להגיע להסדר טיעון משמעתי שיכלול ענישה ראויה ומשמעותית, חלף ניהול הליך פלילי שהוודאות לגבי תוצאתו הסופית – פחותה. לעמדתה של המדינה דווקא בשים לב למעמדו של תל-צור כסנגור ידוע ומוערך, יש בעונש המשמעתי סנקציה חריפה וחמורה כלפיו. בשים לב לדברים אלה סבורה המדינה כי העונש שעליו הוסכם במסגרת הסדר הטיעון המשמעתי נותן ביטוי הולם להוקעה הציבורית המתבקשת של מעשיו של תל-צור.

 

29.         תל-צור מוסיף כי אין מקום להשוואה בינו לבין אולמרט בעניין זה, שכן הרשעתו של האחרון (במסגרת הסדר טיעון) בעבירות של שיבוש מהלכי משפט מבוססת על מסכת ראייתית שונה לחלוטין.

 

30.         כפי שצוין מעלה, סעיף 62(א) לחסד"פ מסמיך תובע להימנע מלהעמיד לדין חשוד, גם אם קיימת תשתית ראייתית מספיקה לשם הגשת כתב אישום, וזאת בשל העדר עניין לציבור בפתיחה בהליך פלילי. הקווים המנחים לפרשנות סמכות זו המוקנית לתובע הונחו בפרשת גנור, שם ציין השופט (כתוארו אז) א' ברק כדלקמן:

 

"'עניין לציבור' אינו ההתעניינות שמגלה הציבור בשאלת ההעמדה לדין. 'עניין לציבור' אינו עניין דסקרפטיבי, אלא עניין נורמטיבי. משמעותו של 'עניין לציבור' היא הכרעה ערכית באשר לתועלת שתצמח לקיום המסגרת החברתית על-ידי העמדה לדין לעומת הנזק שייגרם למסגרת זו על-ידי העמדה לדין ולתועלת שתצמח לה באי-העמדה לדין [...] אכן עניין לנו בחשבון 'רווח והפסד' הנעשה על-ידי התובע. הוא חייב לעמת, אלו כנגד אלו, מערכות של שיקולים המצביעים על עניינו של הציבור בהעמדה לדין לעומת מערכות של שיקולים המצביעים על עניינו של הציבור בהימנעות מהעמדה לדין [...] שיקולים שונים עשויים להכריע את הכף לטובת המסקנה, כי בנסיבותיו של מקרה נתון, עניין הציבור הוא שלא יוגש אישום פלילי. במסגרת זאת יש להתחשב, בין השאר, בשיקולים הבאים: חומרת המעשה, נסיבותיהם האישיות של החשוד ושל קורבן העבירה, וכן שיקולים מוסדיים של התביעה ובית המשפט" (בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 510-509 (1990); ראו גם עניין קצב, בעמ' 627-625).

 

31.         במסמך ההחלטה ציין פרקליט המדינה כי מכלול נסיבות האירוע, התנהלותו של תל-צור כפי שעולה מהראיות, והקושי הראייתי שתואר היטו את הכף לעבר ההחלטה לסגור את התיק במישור הפלילי. יחד עם זאת, החליט פרקליט המדינה כי התנהגותו של תל-צור במסגרת הפרשה דנא נופלת בתחום האסור בדין המשמעתי החל על עורכי דין. בהקשר זה נתן פרקליט המדינה דעתו לנסיבות המקרה הפרטניות, ובהן כי תל-צור כשל בתפקידו בכך שהפר את האמון שנתנה בו זקן, עת ביקשה להתייעץ עמו כיצד לנהוג בקשר להסדר הטיעון שהוצע לה; בכך שפעל, למעשה, בשליחות אולמרט ומתוך כוונה לסייע לאינטרסים שלו; ובכך שקיים את הפגישה עם זקן ללא ידיעתם של עורכי דינה. נוכח דברים אלה הגיע פרקליט המדינה למסקנה כי יש להעמיד את תל-צור לדין משמעתי, ולאחר שיג ושיח של נציגי המדינה עם באי כוחו של תל-צור הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה תוגש קובלנה משמעתית המשקפת את ליבת האירועים, שבגינה יורשע תל-צור בעבירה של התנהגות בלתי הולמת. עוד הוסכם כי הצדדים יבקשו להטיל על תל-צור עונש משמעתי של השעיה בפועל ממקצוע עריכת הדין לתקופה של 12 חודשים והשעיה על תנאי, שתיקבע על ידי בית הדין המשמעתי. לעמדת פרקליט המדינה יש בתוצאה זו כדי ליתן מענה הולם לאינטרס הציבורי.

 

32.         בענייננו, אין לכחד כי אילו החלטת פרקליט המדינה הייתה נסמכת על שיקולים הנוגעים לעניין הציבורי בהעמדת תל-צור לדין פלילי בלבד, היה בכך כדי לעורר קושי (ראו, על ההבחנה בין שיקול דעת היועץ המשפטי לממשלה בפן הראייתי לבין זה העוסק בעניין לציבור בהעמדה לדין, עניין קצב, בעמ' 749-748). ברם, אין זה מצב הדברים בענייננו והטעמים לסגירת התיק בעניינו של תל-צור שלובים הם. כפי שתואר בהרחבה, החלטת פרקליט המדינה התבססה הן על שיקולים ראייתיים הן על שיקולי מדיניות התביעה ויישומם בנסיבות מקרה זה. לפיכך, איני סבור כי החלטת פרקליט המדינה, על השיקולים השונים שביסודה, לוקה בפגמים המצדיקים התערבות בית משפט זה על פי ההלכה הפסוקה וזאת בעיקר בשים לב למסד הראייתי שעמד בבסיס ההחלטה, שבו כאמור לא מצאנו עילה להתערב. כפי שצוין לא אחת בפסיקת בית משפט זה "בית המשפט אינו ממיר את שיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה בשיקול-דעתו שלו, אין בית המשפט פועל כ'יועץ משפטי על'. לפיכך לא יתערב בית המשפט בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה רק מכיוון שהוא היה מחליט אחרת" (בג"ץ 6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מח(5) 573, 582 (1994)). ההחלטה שהתקבלה בעניין תל-צור אינה חורגת אפוא ממתחם הסבירות במידה המצדיקה התערבותנו, וזאת אף אם החלטה שונה בעניינו הייתה גם היא נופלת בגדרי מתחם זה.

 

33.         לכך יש להוסיף, מבלי לגרוע מחשיבות הנדבך הראייתי שעליו עמדנו, כי השיקול שעניינו קיומו של הליך חלופי במישור המשמעתי הוא שיקול ראוי ובדין הובא במסגרת מכלול השיקולים הרלוונטיים לבחינת העניין הציבורי שבהעמדה לדין פלילי בענייננו (ראו עניין נעים, פסקה 21; בג"ץ 88/10 שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 24 (12.7.2010); מרדכי קרמניצר "תפקידו של התובע בהליך פלילי" פלילים ה 173, 185 (1996). השוו גם עניין אישה, בעמ' 874). בענייננו, העונש שעליו הסכימו הצדדים על פי הסדר הטיעון המשמעתי, של השעיה בפועל ממקצוע עריכת הדין לתקופה של שנה, טומן בחובו פגיעה במעמד שרכש תל-צור בקרב קהילת עורכי הדין, לצד פגיעה כלכלית שאינה מבוטלת. זאת נאמר, בזהירות המתבקשת בנסיבות העניין, שכן הסדר הטיעון המשמעתי טעון אישור של בית הדין המשמעתי, שיידרש לעניין בהליך המתאים ויכריע בו כחוכמתו מבלי שנביע עמדה לגופם של דברים.

 

34.         מצאנו אפוא כי דין העתירה להידחות משלא קמה עילה להתערב בהחלטת פרקליט המדינה שלא להעמיד לדין פלילי את תל-צור.

 

הערה בטרם סיום

 

35.         אחרון בסדר אך לא בחשיבות: ההחלטה נושא העתירה שלפנינו פורסמה בדרך של הודעה לתקשורת, ואילו נימוקי ההחלטה תועדו בכתב למעלה מחודש לאחר פרסום ההודעה ורק לאחר הגשת העתירה דנא, בדמות מסמך ההחלטה שהוגש לבית משפט זה במהלך הדיון הראשון שהתקיים בעתירה. כמו כן, הן בתגובת המדינה הראשונה הן במסמך ההחלטה האמור לא צוינו באופן מפורש העילות לסגירת התיק הפלילי נגד תל-צור ואלה נמנו "ברחל בתך הקטנה" אך לאחר הערות המותב בדיון הראשון בעתירה ובמסגרת תגובת המדינה השנייה.

 

36.         בתגובת המדינה השנייה נטען כי פער הזמנים האמור בין פרסום דבר ההחלטה לתקשורת לבין העלאת נימוקיה על הכתב נבע מהעניין הציבורי הרב שעוררה הפרשה. אנו מתקשים לקבל את הטענה. דווקא בשל החשיבות הציבורית בהחלטות מן הסוג שבו עסקינן, החלטת רשויות התביעה צריכה הייתה להינתן בכתב, תוך פירוט נימוקי ההחלטה בצורה סדורה ובהירה, כמתחייב בראש ובראשונה מסדרי מינהל תקינים ומעקרונות השקיפות וההגינות שבהם חבה הרשות המינהלית (בג"ץ 6241/14 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (5.5.2016); בג"ץ 7487/15 ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' מנכ"ל משרד ראש הממשלה, פסקה 22 לחוות דעתי ופסקה 2 לחוות דעתה של השופטת א' חיות (25.1.2016)). נזכיר בהקשר זה גם את הוראת סעיף 62(ב) לחסד"פ, המחייב תובע המחליט לסגור תיק פלילי נגד חשוד למסור לאחרון "הודעה בכתב שבה תצוין עילת סגירת התיק". לכך יש להוסיף כי מסמך ההחלטה נושא את התאריך 4.1.2017, כחודש ימים לאחר הגשת העתירה. לכן, גם אם נקבל את טענת המדינה שלפיה פרסום ההודעה לתקשורת נעשה בדחיפות מסוימת נוכח העניין הציבורי שעוררה הפרשה, היה מקום לתעד את נימוקי ההחלטה למצער בסמוך לאחר פרסום ההודעה.

 

37.         במקרה דנא הוצגה ההחלטה, וכן התשתית העובדתית והמקצועית שעמדה בבסיסה, בדרך של הגשת מסמך ההחלטה במהלך הדיון הראשון בעתירה, ואילו העילות לסגירת התיק שולבו בכתובים בגדרי תגובת המדינה השנייה. הערנו על כך במהלך הדיון ושמענו מהפרקליט המלומד, עורך דין סגל-אלעד, כי הערותינו הועברו לגורמים המוסמכים. הנחתנו היא כי יינתן לכך משקל במבט צופה פני עתיד. בצד האמור מצאנו כי בסופו של יום הונחה לפנינו התשתית הנדרשת לדיון בעתירה, במלואה ולאשורה, ועל יסודה ניתנה הכרעתנו בהתייחס להפעלת שיקול הדעת בנסיבות העניין.

 

38.         נוכח הנימוקים שעליהם עמדתי, אציע לחברותיי לדחות את העתירה ולבטל  את צו הביניים שהורה על עיכוב ההליך המשמעתי נגד תל-צור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

 

 

ש ו פ ט

 

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

 

           אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט ע' פוגלמן.

 

           אני מבקשת להוסיף ולומר כי לשיטתי אילו ההחלטה לסגור את התיק הפלילי הייתה נסמכת רק על שיקולים הנוגעים לעניין הציבורי בהעמדה לדין הייתי סבורה שהחלטה זו מעוררת קושי רב. אולם, כפי שהסביר חברי, לא אלה הם פני הדברים בענייננו.

 

           כמו כן, אבקש להדגיש כי קשה לי לחשוב על הצדקה לפרסום בכלי התקשורת של הודעה בדבר החלטה בעניין העמדה לדין בסופו של הליך ארוך מבלי שהחלטה זו תעוגן קודם בנימוקים כתובים, ולו קצרים. הדברים מקבלים משנה תוקף במקרה כמו זה שבפנינו שבו בסופו של דבר ההחלטה שניתנה משתרעת על פני שלושה עמודים. ניתן לקוות אפוא שבעתיד – למעט אולי במקרים חריגים שבחריגים – החלטות בדבר העמדה לדין או סגירת תיק יינתנו במתכונת זו, קודם ולא אחר כך.

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

השופטת ע' ברון:

 

           עו"ד נבות תל-צור נחשד בשיבוש מהלכי משפט והדחה בעדות, בכך שניסה להשפיע על שולה זקן להימנע מלחתום על הסדר טיעון בפרשת "הולילנד", וזאת על מנת לשרת את עניינו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט – מי שהיה לקוחו של תל-צור וחברו הקרוב. בתום חקירה בנדון המליצה המשטרה על העמדתו של תל-צור לדין בעבירות אלה; ופרקליט המדינה הודיע כי הוא שוקל הגשת כתב אישום, בכפוף לקיום שימוע. ואולם התמונה העובדתית שהתבררה בפרקליטות לאחר הליך השימוע, לא היתה חד משמעית כפי שאולי נדמה היה בתחילת הדרך. חומר הראיות שנאסף לימד על כך שתל-צור אמנם השיא לזקן עצות שנועדו לכאורה לקדם את ענייניו של אולמרט, ללא ידיעתם של עורכי דינה. בנוסף, תל-צור אף הציע לזקן שכר עבודה מוגדל וכן מימון לסניגור פרטי – ככל שתבחר שלא להמשיך להיות מיוצגת על ידי סנגוריה, שלדבריה פעלו לחתימתו של הסדר טיעון. עם זאת, התברר כי ניגוד העניינים שבו פעל תל-צור אינו כפי שנצטייר קודם לכן – וזאת לנוכח העובדה שזקן היא שפנתה ביוזמתה לתל-צור לקבלת עצתו, על רקע מערכת יחסים ארוכת שנים בין השניים, ומתוך שזקן מודעת לקרבתו ונאמנותו של תל-צור לאולמרט. בנוסף, הפרקליטות התרשמה שהצעת הסיוע הכספי לא הוצגה לזקן כתמורה לכך שלא תעיד במשפט, תוותר על הסדר הטיעון, או תחזור בה מעדות שמסרה.

 

           בהינתן האמור, פרקליט המדינה הגיע לכלל מסקנה כי אין די ראיות להעמדתו של תל-צור לדין פלילי, ובעיקר להוכחת יסוד נפשי של כוונה פלילית מצידו. בד בבד, פרקליט המדינה סבר כי יש בחומר שנאסף כדי ללמד על כך שתל-צור פעל באופן שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין ושיש בו משום הפרה של הדין המשמעתי – ומכאן החלטת הפרקליטות לסגור את תיק החקירה נגד תל-צור ולנהל נגדו הליך משמעתי. לא מצאנו שנפל פגם כלשהו בשיקול דעתו של פרקליט המדינה כאשר סבר כי אין ראיות מספיקות לאישום; ואף לא בהחלטתו כי תל-צור יתן את הדין במסגרת ההליך המשמעתי. בנסיבות אלה, ומשהחליטה הפרקליטות לילך באפיק המשמעתי, לא רק שאין די ראיות לניהול ההליך הפלילי – אלא שאף אין עניין לציבור להעמדת תל-צור לדין פלילי. משכך, אין יסוד להתערבותנו בעילות סגירתו של התיק הפלילי נגד תל-צור. עם זאת, וכפי שציינו חבריי, ראוי היה כי החלטתו של פרקליט המדינה בנדון תקבל עיגון בכתב, בזמן אמת, ובאופן מנומק.

 

           סופו של דבר, אני מצטרפת לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט ע' פוגלמן, שלפיה יש לדחות את העתירה, ומנימוקיו.

 

 

ש ו פ ט ת

 

           הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט ע' פוגלמן.

 

 

           ניתן היום, ‏כ"ג באב התשע"ז (‏15.8.2017).

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט ת

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   16094430_M09.doc   שג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il