בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

בג"ץ  2934/07

 

בפני:  

כבוד הנשיאה ד' ביניש

 

כבוד השופט א' רובינשטיין

 

כבוד השופט ע' פוגלמן

 

העותרת:

שורת הדין - Israel Law Center

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:

1. יושבת-ראש הכנסת

 

2. שר הפנים

 

3. ח"כ וואסל טאהא

 

4. ח"כ ג'מאל זחאלקה

                                          

עתירה למתן צו על תנאי

                                          

בשם העותרת:

עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר

בשם המשיבה 1:

עו"ד רוקסנה שרמן-למדן

בשם המשיב 2:

עו"ד יוכי גנסין

בשם המשיבים 4-3:

עו"ד מוחמד דחלה; עו"ד נסראת דקואר

                                               

          

 

 

 

פסק-דין

 

השופט ע' פוגלמן:

 

           המשיבים 4-3 יצאו מישראל לסוריה, מבלי שקיבלו היתר כדין. האם יש לראותם כמי שאזרחותם התבטלה, נוכח הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות, התשי"ב – 1952? זו השאלה העומדת להכרעה בעתירה שלפנינו.

 

 

רקע עובדתי וטענות הצדדים

 

1.        המשיבים 3 – 4 הם חברי כנסת מכהנים (להלן: חברי הכנסת). ביום 7.9.06 ביקרו חברי הכנסת בסוריה, שם נפגשו עם נשיא סוריה ועם בכירים נוספים בממשל הסורי. חברי הכנסת נכנסו לסוריה מבלי שביקשו, וממילא מבלי שניתן להם, ההיתר הנדרש לפי סעיף 5 לתוספת לפקודת הארכת תוקף של תקנות-שעת-חירום (יציאה לחוץ לארץ), התש"ט - 1948 (להלן: התוספת לפקודה). בביקור זה השתתף גם חבר הכנסת דאז עזמי בשארה, ומלכתחילה היה גם הוא משיב לעתירה. עם התפטרותו של מר בשארה מהכנסת, נמחק הוא מן העתירה.

 

           העותרת פנתה ביום 24.1.07 למשיבה 1 (יושבת-ראש הכנסת) ולמשיב 2 (שר הפנים), וטענה, כי עם יציאתם של חברי הכנסת לסוריה פקעה אזרחותם הישראלית; זאת נוכח הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות, התשי"ב – 1952 (להלן: חוק האזרחות), שזו לשונו:

 

"ביטול אזרחות

אזרח ישראלי שיצא מישראל שלא כדין לאחת מהמדינות הנזכרות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד–1954, או רכש את אזרחותה, יראוהו כמי שויתר על אזרחותו הישראלית והיא תתבטל מיום יציאתו מישראל; ביטול אזרחותו הישראלית של אדם לפי סעיף זה, מבטל גם את אזרחותו הישראלית של ילדו הקטין שאיננו תושב ישראל".

 

           יושבת-ראש הכנסת התבקשה להודיע לחברי הכנסת על התפנות מקומם בכנסת לטובת הבאים אחריהם ברשימת מפלגתם, שכן משפקעה אזרחותם, פוקעת זכותם לשמש חברי כנסת. שר הפנים התבקש למחוק את רישום אזרחותם של חברי הכנסת, ולנקוט בכל הפעולות הנובעות מביטול האזרחות, לרבות מחיקתם מפנקס הבוחרים לכנסת, שינוי הרישום בתעודת הזהות, והחלפת דרכוניהם בתעודות מעבר. היועצת המשפטית לכנסת השיבה לעותרת במכתב מיום 12.2.07, בו ציינה כי לא ניתן לראות ביציאת חברי הכנסת לסוריה כיציאה "שלא כדין", נוכח הוראת סעיף 10(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א – 1951 (להלן: חוק החסינות), אשר מורה כי לחבר הכנסת יהיה חופש תנועה בתחום המדינה וכי לא תוגבל יציאתו מן המדינה. שר הפנים לא השיב לפניית העותרת. בהמשך לכך, הוגשה העתירה שלפנינו, בה חוזרת העותרת על טענותיה האמורות. העותרת טוענת בנוסף, בהתייחס לאמור במכתב היועצת המשפטית לכנסת, כי הוראות חוק החסינות אינן חלות במקרה הנוכחי – כניסה שלא כדין למדינת אויב.

 

           עמדת יושבת-ראש הכנסת הינה כי דין העתירה להידחות על הסף ולעיצומה. לשיטתה, סוגיית ביטול האזרחות צריכה להתברר על ידי שר הפנים, ואין להביאה לפתחה. ממילא, אין לה סמכות "להודיע" לחברי הכנסת על פקיעת כהונתם, או לפעול לסיום כהונתם, כמבוקש בעתירה. לגופם של דברים, עמדת יושבת-ראש הכנסת הינה כי את הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות יש לפרש כחלה רק במקרים של העתקת מקום מושב האזרח הישראלי למדינת אויב, וזאת בהסתמך על ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף, ועל מהותה של ההוראה. משכך, לשיטת יושבת-ראש הכנסת, אין לראות בחברי הכנסת, אשר נסעו לסוריה למספר ימים, כמי שויתרו על אזרחותם, ואין הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות חלה בעניינם. יושבת-ראש הכנסת מוסיפה עוד, כי למרות שבסעיף 5 לתוספת לפקודה נקבע כי הוא חל "על אף האמור בכל דין", אין הוראת הסעיף גוברת על הוראות חוק החסינות. היא מוסיפה כי במקרה הנוכחי, אין התנגשות בין הוראות חוק החסינות לבין הוראת סעיף 5 לתוספת לפקודה, שכן הוראת סעיף 10(א) לחוק החסינות אינה מקנה זכות כניסה למדינות אויב.

 

           עמדת שר הפנים הוצגה באמצעות באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה. שר הפנים סבור כי אין עילה למחיקת רישום האזרחות של חברי הכנסת. סעיף 11(א) לחוק האזרחות קובע "חזקת ויתור" על אזרחות. האזרחות אינה מתבטלת באופן אוטומטי, ולביטולה נדרש בנוסף אישורו של שר הפנים. משלא ניתן אישור כאמור, אזרחותם של חברי הכנסת לא התבטלה, ואין עילה לעתירה. שר הפנים טוען בנוסף כי האיסור לצאת למדינת אויב בלא היתר כדין, גובר על כל הוראה אחרת בחקיקה, ובפרט על הוראות חוק החסינות.

 

           עמדת חברי הכנסת הינה כי סעיף 11(א) לחוק האזרחות חל רק מקום בו השתקע אזרח ישראל באחת ממדינות האויב. חברי הכנסת יצאו לסוריה לביקור בן מספר ימים, וממילא לא היתה להם כוונה להשתקע בה, ולפיכך, אין סעיף 11(א) לחוק האזרחות חל בעניינם. כן סבורים חברי הכנסת כי סעיף זה חל רק מקום בו נעברה עבירה על הוראת סעיף 2א לחוק למניעת הסתננות, התשי"ד – 1954 (להלן: חוק למניעת הסתננות). לגישתם, בכניסתם לסוריה, שנעשתה דרך מדינה שלישית, הם לא עברו על ההוראה האמורה, ומשכך, אין תחולה לסעיף 11(א) לחוק האזרחות על עניינם. כן טוענים חברי הכנסת כי הוראת סעיף 10(א) לחוק החסינות גוברת על הוראת סעיף 5 לתוספת לפקודה, ובנוסף, כי ביקורם בסוריה חוסה תחת החסינות המהותית המוקנית להם בסעיף 1 לחוק החסינות. נוסף לכל אלה טוענים חברי הכנסת, כי גם אם נכנס עניינם לגדר הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות, הוראת הסעיף קובעת חזקת ויתור על אזרחות בלבד, ונדרש מהלך נוסף מצד שר הפנים על מנת להביא לביטול האזרחות.

          

 

תשתית נורמטיבית

 

2.        סעיף 11(א) לחוק האזרחות הוא העומד במוקד העתירה שלפנינו. נוסחה הנוכחי של הוראת הסעיף – שצוטט לעיל – נחקק בחוק האזרחות (תיקון מס' 4), התש"ם – 1980 (ס"ח 222), ומפאת חשיבותה לדיון שלפנינו נביאה בשנית:

 

"ביטול אזרחות

אזרח ישראלי שיצא מישראל שלא כדין לאחת מהמדינות הנזכרות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד–1954, או רכש את אזרחותה, יראוהו כמי שויתר על אזרחותו הישראלית והיא תתבטל מיום יציאתו מישראל; ביטול אזרחותו הישראלית של אדם לפי סעיף זה, מבטל גם את אזרחותו הישראלית של ילדו הקטין שאיננו תושב ישראל".

 

           הסעיף עוסק, כאמור, באזרח ישראל "שיצא מישראל שלא כדין לאחת מהמדינות הנזכרות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד–1954, או רכש את אזרחותה". המדינות המנויות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות הן לבנון, סוריה, מצרים, עבר-הירדן, סעודיה, עיראק, ותימן (להלן ולעיל: מדינות אויב). דיוננו ייוחד לחלופה הראשונה המנויה בסעיף – יציאה שלא כדין למדינת אויב (סוריה).

 

           העותרת מפנה לשתי הוראות דין האוסרות על יציאה למדינות אויב, ועל כן הופכות את יציאת חברי הכנסת לסוריה, לשיטתה, ליציאה "שלא כדין": הוראת סעיף 2א לחוק למניעת הסתננות, והוראת סעיף 5 לתוספת לפקודה.

 

           סעיף 2א לחוק למניעת הסתננות קובע איסור יציאה למדינות אויב, וזו לשונו:

 

"איסור יציאה

היוצא, ביודעין ושלא כדין, מישראל ללבנון, לסוריה, למצרים, לעבר-הירדן, לסעודיה, לעיראק, לתימן או לכל חלק מארץ ישראל שמחוץ לישראל, דינו – מאסר ארבע שנים או קנס חמשת אלפים לירות".

 

           סעיף 5 לתוספת לפקודה קובע איסור יציאה למדינות אויב, או איסור להיכנס אליהן בכל דרך אחרת. בצד האמור, נקבע בסעיף 5 לתוספת לפקודה כי ניתן לקבל היתר לכך משר הפנים או מראש הממשלה:

 

"היתר ליציאה לארצות מסויימות

על אף האמור בכל דין, לא יצא אדם לאחת הארצות המפורטות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד - 1954, אלא בהיתר משר הפנים, או מראש הממשלה, ולא ייכנס אזרח ישראלי או תושב ישראלי בכל דרך שהיא לאחת מארצות אלה אלא בהיתר כאמור".

                  

           מכוח הוראה זו פורסם היתר כללי לכניסה וליציאה בהתייחס למקצת המדינות האמורות (דוגמת מצרים (י"פ תשל"ט 1841) או ירדן (י"פ תשנ"ה 597)). אין מחלוקת כי האיסור לבקר בסוריה שריר וקיים. עוד נעיר במאמר מוסגר, כי בתוספת לפקודה נכללות הוראות תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ), התש"ח – 1948, אשר הותקנו במקור על ידי שר הפנים מכוח סמכותו לפי סעיף 9(א) לפקודת סדרי שלטון ומשפט, התש"ח – 1948. בגדרי הפקודה הוארך תוקפן של התקנות האמורות, והן קיבלו מעמד של חקיקה ראשית (ראו בג"צ 5211/04 ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף, פ"ד נח(6) 644, 650 (2004)).

 

           על רקע הוראות חוק אלה, שומה עלינו לבחון את הנפקות שיש לנסיעת חברי הכנסת לסוריה – מבלי שאלה פנו בבקשה לקבלת היתר, וממילא מבלי שקיבלו היתר כאמור – על אזרחותם הישראלית.

 

 

דיון       

 

גדר הדיון

 

3.        לצורך הכרעה בעתירה שלפנינו, אין לנו צורך להכריע בכלל ההיבטים להם טענו הצדדים. לצורך הדיון מוכנים אנו להניח – לטובת העותרת – כי נסיעתם של חברי הכנסת לסוריה נכנסת לגדרה של הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות, קרי – כי חברי הכנסת הינם בבחינת "מי שיצא מישראל שלא כדין" לאחת ממדינות האויב, וכי נסיעתם לסוריה אינה חוסה תחת כנפי חוק החסינות. כפי שנסביר להלן, גם בהינתן הנחות אלה (ומודגש כי מדובר בהנחות בלבד) העתירה אינה יכולה להתקבל.

 

           הנחת המוצא בבסיס העתירה הינה כי עם הביקור במדינת אויב, פוקעת האזרחות הישראלית מאליה. את הנחתה זו סומכת העותרת על נוסחו של סעיף 11(א) לחוק האזרחות. העותרת מפנה להסדרים אחרים שבחוק האזרחות בהם נקבע במפורש כי סמכות ביטול האזרחות נתונה לשר הפנים (סעיפים 11(ב) ו-11(ג) לחוק האזרחות), או כי ויתור על אזרחות טעון הסכמת שר הפנים (סעיף 10(ה) לחוק האזרחות). העותרת מדגישה, כי בשונה מהוראות אלו, סעיף 11(א) לחוק האזרחות לא מתנה את ביטול האזרחות בהסכמת שר הפנים, ומכאן עמדתה כי האזרחות מתבטלת מאליה. כחיזוק לעמדתה זו מדגישה העותרת כי המחוקק קבע במפורש בסעיף 11(א) לחוק האזרחות כי אזרחותו של האזרח הישראלי שיצא למדינת אויב "תתבטל מיום יציאתו מישראל", ולא מן היום שקבע השר, כפי שנקבע בהסדרים האחרים. מן העבר השני, עמדת שר הפנים, כמו גם עמדתם של חברי הכנסת, הינה – כפי שכבר הוזכר – כי סעיף 11(א) אינו מביא לביטול אוטומטי של האזרחות, אלא גם במקרה זה, נדרש אישור שר הפנים לביטול האזרחות.

 

           לפנינו מונחת אפוא השאלה הפרשנית, האם בהתאם להוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות, מתבטלת האזרחות הישראלית מאליה עם היציאה שלא כדין לארץ אויב, או שמא נדרשת הפעלת סמכות נוספת מטעמו של שר הפנים.

          

 

לשונו של סעיף 11(א) לחוק האזרחות

 

4.       בפרשנותו של טקסט משפטי עלינו להבחין בין משמעותו הלשונית של הטקסט לבין משמעותו המשפטית. מושכלות יסוד הן כי משמעותו הלשונית של הטקסט קובעת את מגוון המשמעויות שהטקסט יכול לשאת בשפתו. משמעותו המשפטית של הטקסט היא המשמעות הלשונית המגשימה את התכלית שהנורמה הגלומה בטקסט נועדה להגשים (בג"צ 267/88 רשת כוללי האידרא, עמותה נ' בית המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד מג(3) 728, 736 (1989)). את הבחינה הפרשנית נתחיל אפוא בלשון הטקסט.

 

          כעולה מן האמור, על הפרשן ליתן ללשון החוק אך אותה פרשנות שהוא יכול לשאת מבחינה לשונית. אין לך משמעות "נכונה" של דיבור, אם אין לה עיגון לשוני ולו מינימאלי בתורת הלשון. חייבת להיות נקודת אחיזה ארכימדית לפירוש הנכון בלשון החוק (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד השומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, 74 (1985) – להלן: עניין קיבוץ חצור; ע"א 7210/96 עזבון המנוח משה גרינברג ז"ל נ' גרינברג, פ"ד נב(4) 49, 60 (1998); בג"צ 142/89 תנועת לאו"ר – לב אחד ורוח חדשה נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד מד(3) 529, 544 (1990); ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב(2) 638, 646 (1998)).

 

           בלשונו של סעיף 11(א) לחוק האזרחות ניתן למצוא עיגון לשתי החלופות הפרשניות המוצעות. בסעיף 11(א) לחוק האזרחות נקבע כי אזרח שיצא מישראל למדינת אויב "יראוהו כמי שויתר על אזרחותו הישראלית", אך לא נקבע כי היציאה תביא לכשעצמה לביטולה של האזרחות. בהיבט זה, ניתן למצוא עיגון בלשון החוק לחלופה הפרשנית המוצעת על ידי שר הפנים. עם זאת, כאמור, התפרשותו הלשונית של סעיף 11(א) אינה מונעת את הפירוש לו טוענת העותרת. בפרט כך הוא, כאשר סעיף 11(א) לחוק האזרחות אינו מזכיר את הצורך באישור שר הפנים וקובע כי האזרחות תתבטל מיום היציאה מישראל. כן נזכור כי הוראת סעיף 10(ה) לחוק האזרחות מחייבת את הסכמת שר הפנים אך ורק ל"ויתור על אזרחות לפי סעיף זה".

 

          כפי שכבר הובהר, פירושו של טקסט משפטי אינו מתמצה בהיבט הלשוני. עלינו לחלוץ מתוך המובן הלשוני מובן משפטי (ראו בג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 793, 804 (1996); בג"ץ 7081/93 בוצר נ' מועצה מקומית "מכבים-רעות", פ"ד נ(1) 19, 25 (1996)). המובן המשפטי של טקסט הוא אותו מובן לשוני המגשים את תכליתו של הטקסט. תכלית זו עניינה המטרות, היעדים, האינטרסים, המדיניות והפונקציות שאותו חוק נועד להגשים (ראו בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 763 (1993)).

 

            לצורך בחינת התכלית שבבסיס הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות, נעמוד על מהותה של האזרחות, ועל ההוראות הקיימות בדין הישראלי המסדירות את ההליכים לאיבוד אזרחות. כן נבקש לבחון, לאיזה מן המסלולים האפשריים לאיבוד האזרחות (ויתור על אזרחות או שלילתה) משתייכת הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות.

 

 

אזרחות

 

5.        האזרחות "יוצרת קשר משפטי נמשך בין אדם לבין מדינתו" (בג"צ 754/83 רנקין נ' שר הפנים, פ"ד לח(4) 113, 117 (1984) – להלן: עניין רנקין; כן ראוM.D. Gouldman, Israel Nationality Law 9 (1970) להלן: גולדמן). "האזרחות מציינת את הזיקה המיוחדת שבין אדם לבין מדינה. זיקה זו מעניקה לו זכויות ומטילה עליו חובות. עם אלה נמנות, מצד אחד, חובתה של המדינה להעניק הגנה לאזרחיה, זכות הצבעה לכנסת, הזכות להיכנס לישראל, לשהות בה ולצאת ממנה, היכולת לשאת משרות ציבוריות שונות, ועוד; ומצד שני מוטלת על האזרח חובת אמונים למדינה, חובת שירות בצבא, ועוד" (אמנון רובינשטיין וברק מדינה המשפט החוקתי של מדינת ישראל כרך ב – רשויות השלטון ואזרחות 1071 (2005) – להלן: המשפט החוקתי; וראו עוד שם, בעמ' 1114 – 1116; גולדמן, בעמ' 101 – 124; ע"פ 9182/98 שינביין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 625, 654 (1999) – להלן: עניין שינביין). ובלשונו של השופט (כתארו אז) א' ברק:

 

"הענקת אזרחות היא מעשה בעל חשיבות רבה, האזרחות יוצרת קשר משפטי נמשך בין אדם לבין מדינתו ... לקשר זה חשיבות בתחומי משפט נרחבים, הן מבחינת המשפט הבינלאומי והן מבחינת המשפט המדינתי. יש בה באזרחות כדי להטיל חובות על המדינה ביחסי החוץ שלה. מבחינת האזרח עצמו, יש בה כדי ליתן לו זכויות, להעניק לו כוחות, להטיל עליו חובות ולהכיר בחסינותו בענינים שונים ומגוונים. האזרחות קשורה בזכות הצבעה לכנסת, ביכולת לשאת משרות ציבוריות שונות, בסמכות בתי המשפט, בענייני הסגרה ובעניינים רבים ומגוונים. אזרחות מקפלת בתוכה נאמנות ... והיא פרושה בתחומי המדינה ומחוצה לה ..." (עניין רנקין, בעמ' 117).

 

           וכן ראו: עמנואל גרוס מאבקה של דמוקרטיה בטרור – היבטים משפטיים ומוסריים 340 (2004) – להלן: גרוס; יפה זילברשץ "האזרחות מהי ומה תהיה?" המשפט בישראל – מבט לעתיד 123 (ידידיה צ' שטרן, יפה זילברשץ ואיתי ליפשיץ עורכים, 2003); Yaffa Zilbershatz, the human Right To Citizenship 3 (2002).

 

6.        האזרחות היא זכות יסוד. עמד על כך בית משפט זה (השופט י' זמיר):

 

"האזרחות היא זכות יסוד. כך מקובל במשפט הבינלאומי... כך מקובל גם במשפט של מדינות רבות שקבעו את האזרחות כזכות חוקתית ... ואף כי בישראל לא זכתה האזרחות למקום של כבוד בחוק יסוד, אין ספק כי היא נמנית עם זכויות היסוד, בין היתר משום שהיא היסוד לזכות הבחירה לכנסת, שממנה צומחת הדמוקרטיה" (בג"צ 2757/96 אלראי נ' שר הפנים, פ"ד נ(2) 18, 22 (1996) – להלן: עניין אלראי).

 

 

           ראו גם: בג"צ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נב(4) 690, 696 (1998) – להלן: עניין מלבסקי; בג"צ 1712/00 אורבנביץ' נ' משרד הפנים, מינהל האוכלוסין, פ"ד נח(2) 951, 957 (2004) – להלן: ענין אורבנביץ'; בג"צ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נו(2) 728, 791 (1999) – להלן: עניין סטמקה. הגם שחוק האזרחות, כאמור, אינו נמנה על חוקי היסוד, נקבע כי "חרף זאת, לא ניתן להפריז בחשיבותו בשיטת המשטר הישראלית" (עניין שינביין, בעמ' 653). נשיא בית המשפט העליון האמריקאי, השופט Warren, בדעת המיעוט בעניין Perez v. Brownell, 356 U.S 44, 64 (1958), אמר על האזרחות את הדברים הבאים: “Citizenship is man’s basic right, for it is nothing less than the right to have rights”.

 

 

 איבוד אזרחות

 

7.        מדינה מוסמכת, דרך כלל, לקבוע בחוקיה את הכללים בדבר איבוד אזרחות, כמו גם בדבר רכישתה (יורם דינשטיין סמכויות המדינה כלפי פנים 27 – 28 (1972)). נתייחס אפוא למקרים בהם מאפשר החוק הישראלי את איבוד האזרחות, הן בדרך של ויתור מרצון על אזרחות, הן בדרך של שלילתה.

 

 

ויתור על אזרחות

 

8.        סעיף 10 לחוק האזרחות מסדיר את האפשרות העומדת לאזרח ישראלי לוותר על אזרחותו. התפיסה העומדת בבסיס ההסדרים שבסעיף זה, הינה כי אין לאפשר לאדם לוותר על אזרחותו, אלא אם חדל, או בכוונתו לחדול, מלהיות תושב ישראל (המשפט החוקתי, בעמ' 1106). סעיף 10 לחוק האזרחות אינו מגדיר את העילות המאפשרות לוותר על האזרחות, ומאז התיקון לחוק בשנת 1980 אף אינו מחייב עוד לנמק את הבקשה (המשפט החוקתי, בעמ' 1106 – 1107). בצד ההסדרים שבסעיף 10 לחוק האזרחות קיים הסדר נוסף בסעיף 10א לחוק האזרחות. הסדר זה הינו חריג להסדר הכללי יותר שבסעיף 10 לחוק האזרחות, ומתיר לאזרח ותושב ישראל לוותר על אזרחותו הישראלית לשם שמירה על אזרחות אחרת, תוך שימשיך להיות תושב המדינה. ויתור על אזרחות, הן לפי סעיף 10 לחוק האזרחות, הן לפי סעיף 10א לחוק האזרחות, טעון הסכמת שר הפנים, והיא מתבטלת מן היום שקבע השר (סעיפים 10(ה), 10א לחוק האזרחות). בהתאם להסדר שבסעיף 10א לחוק האזרחות, שר הפנים רשאי ליתן הסכמתו לויתור לפי סעיף זה רק "בנסיבות מיוחדות".

 

           ההסדרים עליהם עמדנו, ובפרט, הצורך בהסכמת שר הפנים, משקפים את הגישה הכוללת אותה אימץ המחוקק הישראלי בהתייחס לויתור על אזרחות. גישה זו מבוססת על ההשקפה כי “Once a National, always a national”. מדינות שאמצו גישה זו, אינן מאפשרות לאזרחים להסיר מעצמם את אזרחותם, אלא אם ניתנה הסכמה מפורשת של הרשויות או ניתן צו שיפוטי מתאים (גולדמן, בעמ' 93 – 94). חריג מוגבל לגישה זו נמצא בסעיף 2(ג)(2) לחוק האזרחות, המאפשר לעולה לוותר על הזכות לאזרחות מכוח שבות בתוך שלושה חודשים מיום עלייתו (המשפט החוקתי, 1106, ה"ש 131), וכן בהסדרים הקבועים בסעיפים 2(ג)(3) ו-2(ג)(4) הסמוכים לו.

 

 

 ביטול אזרחות

 

9.        ההסדרים לביטול אזרחות בדין הישראלי מנויים בסעיפים 11(ב) ו-11(ג) לחוק האזרחות.

 

           סעיף 11(ג) לחוק האזרחות מאפשר לשר הפנים לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם "אם הוכח להנחת דעתו שהאזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים" (והשוו להוראה הדומה שבסעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952). על הוראה זו נאמר כי "ההיגיון והניסיון גם יחד מחייבים שניתן יהיה, בישראל כמו במדינות אחרות, לבטל אזרחות בנסיבות מסוימות, לפחות כאשר האזרחות נרכשה בטעות או במירמה" (עניין מלבסקי, בעמ' 699).

 

10.      סעיף 11(ב) לחוק האזרחות מאפשר את ביטול האזרחות של אדם "אשר עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל". השימוש בסמכות השר מכוח הוראת זו נעשה, ככל הידוע, במשורה. נכון לשנת 1996 לא נעשה מעולם שימוש בסמכות השר מכוח הוראה זו (עניין אלראי, בעמ' 24), ונראה כי רק בשנים האחרונות נעשה שימוש בסמכות זו, וגם זאת במקרים ספורים ובנסיבות קיצוניות (גרוס, בעמ' 351 – 352).

 

           בבסיס הוראת סעיף 11(ב) לחוק האזרחות עומדת חובת הנאמנות שבין האזרח למדינה. כפי שנפסק, "אזרחות מקפלת בתוכה נאמנות" (עניין רנקין, בעמ' 117) ו"אזרחות מחייבת נאמנות" (ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 750 (1986)). אי נאמנות למדינה נתפסת כעילה המצדיקה, בנסיבות מסוימות, את שלילת האזרחות (יפה זילברשץ "נאמנות למדינה" ספר יצחק זמיר – על משפט, ממשל וחברה 530 – 531 (יואב דותן ואריאל בנדור עורכים, תשס"ה) – להלן: נאמנות למדינה; מנחם הופנונג ישראל - בטחון המדינה מול שלטון החוק 140 (1991) – להלן: הופנונג; T. Alexander Aleinikoff, Theories of Loss of Citizenship 84 Michigan L.Rev 1471, 1473 – 1475 (1986); וראו לדיון במאמר זה: נאמנות למדינה, בעמ' 530 – 531; גרוס בעמ' 341 – 342; כן ראו הדיון בהתייחס למקרה של אזרח ארצות-הברית אשר שירת בכוחות הטליבאן: J.M. Spectar To Ban or Not to Ban American Taliban? Revocation of Citizenship & Statelessness in a Statecentric System 39 Cal. W. L. Rev. 263 (2003)).

 

 

בין ויתור על אזרחות לבין ביטולה

 

11.      לאחר שעמדנו על ההסדרים הקיימים בדין הישראלי לאיבוד האזרחות, מבקשים אנו לבחון לאיזה מן המסלולים לאיבוד האזרחות משתייכת הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות: ויתור על אזרחות או ביטול אזרחות.

 

           לכאורה משתייך הסעיף הנדון למסלול של ויתור על אזרחות. כך עולה מלשונו של הסעיף המציינת כי יראו את מי שיצא למדינת אויב "כמי שויתר על אזרחותו הישראלית". בעוד שבהתאם להסדרים שבסעיפים 10 ו-10א לחוק נדרש אזרח להצהיר לפני שר הפנים כי הוא מבקש לוותר על אזרחותו, הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות קובעת הסדר לפיו עצם היציאה למדינת אויב שלא כדין, שקולה להצהרה האמורה.

 

           בצד האמור, וכפי שנסביר בהמשך הדברים עת נדון בתכלית העומדת בבסיס הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות, מבחינת תכנה נראה כי הוראת הסעיף משתייכת למסלול של ביטול האזרחות. ניתן למצוא דמיון בין הוראת סעיף 11(ב) לחוק האזרחות עליה עמדנו לעיל, לבין ההוראה הנדונה. כפי שנראה בהמשך הדברים, התכלית העומדת בבסיס ההוראות דומה. סיווג זה של הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות זו גם תואם את מיקומה של ההוראה, בסעיף 11 לחוק האזרחות אשר כותרתו "ביטול אזרחות" (הגם שמשקלו של נתון זה – מוגבל: השוו: אהרון ברק פרשנות תכליתית במשפט 402 (2003)).

 

           מכל מקום, כפי שנראה להלן, אין לנו צורך להכריע בשאלת סיווגה של ההוראה, שכן, כפי שנסביר בהמשך הדברים, שיוכה של הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות לכל אחד מן המסלולים תומך באותה תוצאה פרשנית, לפיה אין האזרחות מתבטלת מאליה עם היציאה למדינת האויב.

 

 

התכלית בבסיס סעיף 11(א) לחוק האזרחות

 

12.     עמדנו לעיל על שני המסלולים העיקריים לאיבודה של אזרחות – שלילת האזרחות או ויתור עליה, ובחנו את האפשרות לסווג את הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות למסלולים אלה. נבחן כעת את התכלית העומדת בבסיס הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות, העומדת במוקד דיוננו. כידוע, תכליתו של טקסט משפטי הינה איזון בין תכליתו הסובייקטיבית ("כוונת המחוקק") לבין תכליתו האובייקטיבית ("כוונת החוק") – עע"ם 6802/02 מילאון בע"מ נ' עיריית אילת – הלשכה המשפטית, פ"ד נז(3) 873, 878.

 

13.      אשר לתכלית הסובייקטיבית – הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות לא הופיעה בהצעת חוק האזרחות (תיקון מס' 4), התש"ם – 1980 (ה"ח 29) ויסודה בהסתייגות שהוצגה על ידי חבר הכנסת דב שילנסקי בדיונים בכנסת בקריאה שניה ושלישית בהצעת החוק. בעת שהסביר את הסתייגותו האמורה אמר חבר הכנסת שילנסקי את הדברים הבאים (ד"כ 89, 4204 (התש"ם)):

 

"המדובר הוא, קודם, באנשים הנמצאים בישראל ועכשיו מדובר, רבותי – ולא ייאמן באיזה אבסורד אנחנו נמצאים – שאם אדם, לדוגמה, יצא מישראל לפני שנים רבות אפילו והוא נמצא בלבנון ופעיל באש"פ, אדם כזה יכול להחזיק גם דרכון ישראלי ובדרכון הישראלי להגיע לכל מיני בירות באירופה, בעולם, ולרצוח ילדים יהודים. אינני מבין איך יכולנו לסבול את זה".

 

          בהיבט של התכלית הסובייקטיבית בו עסקינן, יש בדברים אלה כדי לתמוך בטיעונם של יושבת-ראש הכנסת ושל חברי הכנסת, כי ההוראה הנדונה חלה רק במקרה בו האזרח הישראלי העתיק את מקום מושבו למדינת אויב; מכל מקום, נוכח ההנחה הדיונית – לטובת העותרת – עליה עמדנו בראשית דברינו, לפיה נסיעתם של חברי הכנסת לסוריה נכנסת לגדרה של הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות, אין לנו צורך להכריע בכך.

 

 14.    אשר לתכלית האובייקטיבית – סעיף 11(א) לחוק האזרחות חל על אזרח ישראלי שיצא מישראל שלא כדין למדינת אויב. כפי שראינו, האיסור לבקר במדינות אויב אינו מוחלט. שר הפנים או ראש הממשלה רשאים ליתן היתר לכך, כאמור בהוראת סעיף 5 לתוספת לפקודה. נעמוד אפוא, בשלב הראשון, על התכלית שבבסיס סעיף 5 לתוספת לפקודה, ועל שיקולי הרשות בעת שנבחנת בקשה למתן היתר לפי סעיף זה, ואלה יסייעו בידינו באיתור התכלית שבבסיס סעיף 11(א) לחוק האזרחות.

 

           תכליתו של סעיף 5 לתוספת לפקודה היא שמירה על בטחון המדינה. הדבר נלמד בראש ובראשונה מן ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף. סעיף 5 לתוספת לפקודה נוסף בתיקון חקיקה משנת תשכ"א (ס"ח 166) כחלק מהחלפת הסדר קודם בגדרו הותנתה כל יציאה מישראל בקבלת היתר, אותו ניתן היה שלא להעניק אך ורק מטעמים בטחוניים. וכך הוצגו הדברים בדברי ההסבר (הצעת חוק לתיקון תקנות-שעת-חירום (יציאה-לחוץ-לארץ), התשכ"א – 1961, ה"ח 291 – 292):

 

"במלחמת השחרור התקין שר העליה תקנות-שעת-חירום המתנות את יציאתו של אדם לחוץ-לארץ בהיתר ממנו או ממי שימנה לכך. ... התיקון החשוב ביותר הוכנס בתקנות בשנת תשט"ו – 1955, כשנקבע שאין לסרב את הוצאתו של היתר יציאה אלא מטעמים בטחוניים בלבד. הנסיון הוכיח כי במשך זמן רב כמעט ולא היה מקרה אחד שבו השתמש שר הפנים שאליו עברו סמכויות שר העליה בסמכותו לסרב את הוצאתו של היתר יציאה. לכן מוצע כעת לבטל את הצורך בהיתר יציאה פרט למקרים אלה: (1) יציאה לאחת הארצות שהיציאה אליהן שלא כדין היא עבירה על פי חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד – 1954 (תקנה 5); (2) ...".

 

                            

           בית משפט זה עמד לא אחת על הטעם הבטחוני שביסוד סעיף 5 לתוספת לפקודה (בג"צ 368/65 אבו-רחמון נ' שר הפנים, פ"ד כ(1) 201, 203 (1966); בג"צ 658/80 טאהא נ' שר הפנים, פ"ד לה(1), 249, 252 (1980)). במקרים בהם סורבו בקשות למתן היתרי ביקור, נעשה הדבר על רקע החשש לפגיעה בבטחון המדינה (השוו: בג"צ 1243/97 וואסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.2.97); בג"צ 3290/94 המוקד להגנת הפרט נ' שר הפנים (לא פורסם, 6.10.94); בג"צ 386/85 בדיר נ' יוסף טוב, פ"ד לט(3) 54 (1985); בג"צ 488/83 בראנסי נ' מנהל המחלקה לאשרות, פ"ד לז(3) 722 (1983)). עוד נזכור, כי תקפו של סעיף 5 לתוספת לפקודה (כמו גם של האיסור שבסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות) הינו כל עוד שורר במדינה מצב חירום (סעיף 1 לפקודה; סעיף 34 לחוק למניעת הסתננות) וגם בכך יש להצביע על התכלית הבטחונית שביסוד הסעיף. אכן, מדינה אינה חפצה שאזרחיה יצאו למדינות אויב. הדבר כרוך – בין היתר – בחשש לפגיעה באזרח, כמו גם בחשש כי יאלץ למסור מידע או שיגויס לפעילות עוינת לישראל (הופנונג, בעמ' 157); חשש זה עולה גם מפסקי דין בהם נדון עניינם של מי שיצאו מישראל למדינת אויב, ועברו על האיסור שבחוק למניעת הסתננות – השוו, בין רבים: ע"פ 303/66 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(3) 446 (1966); ע"פ 373/67 מדינת ישראל נ' אלעד, פ"ד כב(1) 197 (1968).

 

15.      נוכח תכלית ביטחונית זו העומדת בבסיס סעיף 5 לתוספת לפקודה, והזיקה בינה לבין הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות, הדעת נותנת כי מניעת הפגיעה בבטחון המדינה הינה בין התכליות העומדות גם בבסיס סעיף אחרון זה. עם זאת, קשה להלום כי עצם הפרת האיסור הפלילי בדרך של יציאה למדינת אויב ללא היתר, תהווה עילה לביטול האזרחות, בלא שתיערך כל בחינה לגופו של עניין. בספר החוקים מנויות עבירות חמורות לאין שיעור נגד ביטחון המדינה (הן במהותן, הן בעונש המוטל על מבצען) אשר ביצוען אינו גורר אחריו, בהכרח, את ביטול האזרחות (ראו מקצת העבירות המנויות בפרק ז לחוק העונשין, התשל"ז – 1977; למשל, פגיעה בריבונות המדינה או בשלמותה או סיוע לאויב במלחמה, עבירות לפי סעיפים 97 ו-99 לחוק).

 

           נראה אפוא, כי תכליתה של הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות הינה להביא לבחינת הצורך בביטול האזרחות רק מקום בו אותה יציאה שלא כדין לארץ אויב מעידה – למצער – על פגיעה מהותית בבטחון המדינה. איננו נדרשים, בגדר דיון זה, לעמוד על עצמת הפגיעה בבטחון שתבסס עילה לביטולה של האזרחות, ועל סייגים אחרים שיידרשו כתנאי לפגיעה בזכות, בהתחשב במעמדה כאמור (השוו בהקשרים אחרים: בג"צ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, פ"ד מב(4) 617, 630 – 631 (1989); בג"צ 4706/02 סלאח נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 695 (2002)); כן איננו נדרשים לעמוד על טעמים אפשריים נוספים להפעלת הסמכות, הגם שברור כי אלה יידרשו להיות טעמים בעלי משקל של ממש; שכן הדברים אינם עומדים להכרעתנו בהליך זה, שעניינו – כאמור – בטענה כי האזרחות מתבטלת מאליה, ולא נדרשת הפעלת סמכות כלשהי מצדם של שר הפנים או רשות אחרת.

 

16.       בהמשך ההליך הפרשני, ובצד התכלית הספציפית עלינו לעמוד גם על התכלית הכללית העומדת בבסיס החקיקה (ראו ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד מז(5) 189, 199 (1993)). זו האחרונה משקפת את ערכי היסוד של השיטה (בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309 ,329 (1988)). היא מהווה "מטריה נורמטיבית" הפרושה מעל דברי החקיקה כולם (עניין קיבוץ חצור, בעמ' 75). תכלית כללית זו "מחלחלת" לתכליתו של כל דבר חקיקה. היא ביטוי למבנה השיטה ולערכיה (ראו בג"צ 953/89 אינדור נ' ראש עירית ירושלים, פ"ד מה(4) 683, 689 (1991)). במרכזם של ערכי היסוד עומדות זכויות האדם, ובענייננו הזכות לאזרחות. חשיבותה ומעמדה של האזרחות, עליהם עמדנו, מחייבים אף הם כי רק סיבה בעלת משקל של ממש תוכל להביא לביטולה של האזרחות.

          

 

הכרעה

 

17.      סעיף 11(א) קובע כי אזרח ישראלי שיצא לאחת ממדינות האויב "יראוהו כמי שויתר על אזרחותו הישראלית והיא תתבטל מיום יציאתו מישראל". לפנינו שתי אפשרויות פרשנויות – האחת, כי האזרחות מתבטלת מאליה, מבלי שיידרש כל מעשה מינהלי נוסף (לדעה התומכת בפרשנות זו ראו: המשפט החוקתי, בעמ' 1108). האחרת, כי האזרחות אינה מתבטלת מאליה; היציאה מישראל יוצרת "חזקת ויתור" בלבד, וביטול האזרחות טעון אישור שר הפנים. ראינו לעיל, כי בלשונו של סעיף 11(א) לחוק האזרחות ניתן למצוא עיגון לשתי החלופות הפרשניות. כפי שנראה להלן, החלופה הפרשנית השניה היא שעולה בקנה אחד עם מכלול השיקולים הרלוונטיים.

 

18.      עמדנו לעיל על חשיבותה של האזרחות היוצרת קשר משפטי בין האזרח למדינתו. עמדנו על מעמדה וחשיבותה של הזכות לאזרחות. כן עמדנו על התכלית שבבסיס הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות. נוכח אלה, יש קושי בקבלת החלופה הפרשנית לפיה האזרחות מתבטלת מאליה, בלא כל בחינה מהותית. קשה להלום – על רקע תכלית החקיקה – מצב בו האזרחות תפקע מאליה, מבלי שניתן יהיה לברר כלל האם היציאה למדינת האויב פגעה (או עלולה היתה לפגוע) בבטחון המדינה במידה המצדיקה את ביטול האזרחות; באופן דומה, אם נניח (כאמור לעיל) כי ביטול האזרחות לפי סעיף 11(א) אפשרי גם נוכח טעמים אחרים, קשה להלום מצב בו תתבטל האזרחות מאליה, מבלי שניתן יהיה לברר האם טעמים אלה מצדיקים את ביטולה.

 

19.      דנו לעיל בשאלת סיווגה של הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות. כפי שראינו, ניתן לשייך את הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות למסלול של ויתור מרצון על אזרחות. ראינו את תפיסת המחוקק לפיה הויתור על אזרחות אינו מותנה רק ברצונו של האזרח, אלא מחייב את הסכמת שר הפנים. תוצאה זו תומכת בהחלת הסדר דומה גם על ויתור הנלמד מביצוע פעולה מסוימת, ובענייננו – היציאה שלא כדין למדינת אויב. הדברים אף מתחייבים מדרך של קל וחומר, שכן בשונה מהצהרת האזרח שהיא ביטוי מפורש וברור לרצונו לוותר על אזרחותו, יציאה שלא כדין למדינת אויב, למרות החומרה הגלומה בה, אינה בהכרח כזו.

 

           אף אם נשייך את הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות למסלול של ביטול האזרחות, הרי גם אז מתחייבת הפרשנות לפיה היציאה מישראל אין בה די כדי להביא לאיבוד האזרחות מניה וביה, שכן הפעלת סמכות הביטול, מחייבת החלטה מצד הרשות. זאת ועוד. פרשנות העותרת מביאה לכך כי האזרחות תבוטל ללא שיקוים הליך מינהלי ראוי, ולמעשה ללא שיינקט הליך מנהלי כלשהו. על הדרישה לקיום הליך שכזה עמד על כך בית משפט זה בהקשר של הפעלת הסמכות לפי סעיף 11(ג) לחוק האזרחות, והדברים יפים גם לכאן:

 

"דברים אלה נאמרו לעניין קבלת אזרחות, אך כוחם יפה שבעתיים לעניין שלילתה. לפיכך, עד שיבוא שר הפנים להחליט על ביטול אשרת עולה, ביטול אזרחות וגירוש אדם מן הארץ, צריך שהתשתית העובדתית שלפניו תהיה מלאה ככל שניתן, וזכות הטיעון שתינתן למי שמבקשים לגרשו מן הארץ – תמוצה" (בג"צ 2394/95 מוצ'ניק נ' משרד הפנים, פ"ד מט(3) 274, 279 (1995)).

 

 

ובמקרה אחר נאמרו הדברים הבאים:

 

אזרחות מעניקה זכויות וחובות מן המעלה הראשונה, ולפיכך הענקתה, או שלילתה, צריכה להיעשות לאחר בירור עובדתי ולאחר שיקול-דעת ראויים (עניין אורבנביץ', בעמ' 957).

 

20.      זאת ועוד. תוצאה לפיה הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות מביאה לביטול האזרחות מאליה אינה עולה בקנה אחד עם המידתיות הנדרשת בעת פגיעה בזכות או שלילתה, המחייבות לנקוט בחלופה שפגיעתה פחותה, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה (השוו: עניין אורבנביץ', בעמ' 957; עניין מלבסקי, בעמ' 709; עניין אלראי, בעמ' 22, 24). בהעדר הפעלה של שיקול דעת עובר לביטול האזרחות, ממילא לא ניתן לשקול האם חלופה זו היא החלופה המידתית שיש לנקוט בה, בנסיבות העניין. 

                              

21.      נוכח כל אלה מתחייבת המסקנה הפרשנית כי הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות אינה מביאה לביטול האזרחות מאליה במקרה של יציאה שלא כדין למדינת אויב, וכי לשם ביטול האזרחות נדרש אישורו של שר הפנים. נוכח מסקנה זו, דין העתירה להדחות, שכן הנחת המוצא שבבסיסה, לפיה יציאת חברי הכנסת לסוריה מביאה מאליה לביטול אזרחותם, נשמטה.

 

           נוכח התוצאה אליה הגענו, וכפי שהבהרנו, איננו נדרשים במסגרת הליך זה להגדרת אמות המידה להפעלת סמכות שר הפנים בהקשר הנדון. כן נשוב ונדגיש, כי לצורך הכרעתנו הנחנו – לטובת העותרת – כי נסיעתם של חברי הכנסת לסוריה נכנסת לגדרה של הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות; קרי – כי חברי הכנסת הינם בבחינת "מי שיצא מישראל שלא כדין" לאחת ממדינות האויב. אין בהנחה האמורה, משום הכרעה בשאלה זו. ניתן להשאיר אפוא בצריך עיון את טיעונם של יושבת ראש הכנסת וחברי הכנסת כי את התיבה "יצא מישראל" יש לפרש כחלה רק במקרים של העתקת מקום מושב האזרח הישראלי למדינת אויב. גם במחלוקת בשאלת החסינות לא נדרשה הכרעה נוכח התוצאה אליה הגענו.

 

           אשר על כן החלטנו לדחות את העתירה. בנסיבות העניין, איננו עושים צו להוצאות.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

הנשיאה ד' ביניש:

 

             אני מסכימה.

 

                                                                                      ה נ ש י א ה

 

השופט א' רובינשטיין:

                                   

            

           מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט פוגלמן על הנמקותיה. בסופו של יום, כגודל חשיבותה של האזרחות לאדם, כפי שתיאר גם חברי על פי האסמכתאות השונות, כן גודל הזהירות בביטולה או בשלילתה. כמדינה יהודית המהוה בית לאומי לעם ששנים רבות נע מגולה לגולה בהעדר אזרחות וסטטוס, חבה ישראל בריסון בנושא דנא. על כן יש לפרש את הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות כיוצרת "חזקת ויתור", כדברי חברי, ולא כמשמיעה שלילת אזרחות מניה וביה. ואולם, איני רואה עצמי פטור מן האמירה, כי "חזקת ויתור" זו אינה חזקה של מה בכך, שכן המבקש להחזיק באזרחות צריך ליתן תוקף לאזרחותו; אין בידיו לאחוז את החבל בשני קצותיו - קרי לראות את האזרחות כקליפה של נוחות שאין בתוכה תוכן אשר אינו זכויות בלבד, אלא גם חובות של אמונים ונאמנות, כפי שפירט חברי. אכן, אין מדינה מתוקנת, ומדינת ישראל בכלל זה ועל פי רקעה ותולדותיה כאמור, ממהרת ליטול מאדם את אזרחותו, וכך ראוי – אך המחוקק אמר דברו בסעיף 11(א) ולא השחיתו לריק, ואין צורך להכביר מלים. ובשולי הדברים ארשום דעתי, כי לדידי התיבות "יצא מישראל" שבסעיף 11(א) לחוק האזרחות אינן מוגבלות אך למקרה הקיצוני של העתקת מקום המושב למדינת אויב, גם אם כאמור ינהגו הכל זהירות רבה וראויה בקביעת נסיבות של יציאה המבטלת את האזרחות.

 

                                                                                                                        ש ו פ ט

 

             הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן.

 

             ניתן היום, ד' בתשרי התשס"ח (16.9.07).

            

 

           ה נ ש י א ה                      ש ו פ ט                                     ש ו פ ט

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   07029340_M06.doc   נב

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il