בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

 

ע"פ  1053/13

 

לפני:  

כבוד השופט ס' ג'ובראן

 

כבוד השופט ע' פוגלמן

 

כבוד השופט א' שהם

 

המערער:

חסן הייכל

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:

1. מדינת ישראל

 

2. מ' ז' (המתלונן)

                                          

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת צ' קינן) בת"פ 018124-03-09 מיום 26.12.2012

                                          

תאריך הישיבה:

א' בתמוז התשע"ג

(9.6.2013)

 

בשם המערער:

עו"ד ענת חולי

 

בשם המשיבה 1:

עו"ד אופיר טישלר

 

 

בשם המשיב 2:

אין התייצבות

 

 

פסק-דין

 

השופט ע' פוגלמן:

 

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת צ' קינן) שהרשיע את המערער בביצוע עבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וגזר עליו שישה חודשי מאסר על תנאי, 350 שעות שירות לתועלת הציבור ופיצוי למתלונן בסך 10,000 ש"ח. הערעור מכוון להכרעת הדין ולגזר הדין כאחד.

 


כתב האישום

 

1.             ביום 31.3.2009 הוגש נגד המערער וארבעה אחרים (להלן: הנאשמים) כתב אישום המייחס להם גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 333 בצירוף 335(1) ו-(2), 29(א) ו-(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כתב האישום תוקן ונאשם 5 נמחק ממנו. לפי כתב האישום המתוקן, המערער והנאשמים התגוררו בכפר קרע והיו בקשרי חברות; ובינם לבין מוחמד זחאלקה (להלן: המתלונן) הייתה היכרות מוקדמת. ביום 11.4.2008 בסמוך לשעה 10:00, בעת שהמתלונן היה בחצר בית הספר התיכון בכפר קרע, פנה אליו נאשם 4 בשעת ההפסקה וביקש ממנו להתלוות אליו אל מחוץ לבית הספר כדי לשוחח עימו. המתלונן נענה והלך עמו לחניה הסמוכה לבית הספר. בשלב זה המערער ונאשמים 3-2 ששהו בקרבת מקום, תקפו את המתלונן ביחד עם נאשם 4 ואדם נוסף, חבטו בו באגרופים ובעטו בגופו. בהמשך הרים המערער מהרצפה מוט ברזל, וכשעמד מאחורי המתלונן, הכה אותו באמצעותו בצווארו, בגבו ובידו השמאלית. באותה עת המשיכו נאשמים 4-2 והאחר להכות את המתלונן עד שעוברים ושבים הפרידו בין הנצים. כתוצאה ממעשי הנאשמים סבל המתלונן מחתך חודרני באורך של כ-15 ס"מ בצוואר מצד שמאל, משפשוף בצד השמאל העליון של גבו, מחבטה מתחת לעפעף שמאל, משפשופים בשפה ובלחיו הימנית, ומשפשוף באמה השמאלית. המתלונן נזקק לתפירת החתך בצווארו בהרדמה מקומית.

 

           בתשובה לכתב האישום, הודה המערער כי הכה את המתלונן באמצעות מוט ברזל. אולם לגרסתו הוא לא יזם את התקיפה, אלא התגונן מפני המתלונן. נאשמים 4-2 הכחישו מעורבות פלילית באירוע, וטענו כי ניסו להפריד בין המתקוטטים.

 

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

 

2.             בית המשפט המחוזי (כב' השופטת צ' קינן) פתח את הדיון בשאלה האם האירוע מושא כתב האישום היה תולדה של מפגש שיזם ותכנן המערער, כפי שטענה התביעה; או שמא היה זה מפגש אקראי, כפי שטען המערער. בית המשפט העדיף את גרסת התביעה בקובעו כי אין חולק שברקע האירוע עמד סכסוך קודם בין הצדדים. הנאשמים 2 ו-4 גרסו כי המפגש עם המתלונן היה יזום ולא אקראי, אך טענו שמטרתו הייתה פיוס; וכך גם טען נאשם 3 בהודעתו (הגם שחזר ממנה בבית המשפט). ממכלול העדויות הסיק בית המשפט שמדובר במפגש יזום. הנאשמים 4-2 העידו כי היו ביניהם קשרי חברות קרובים; כי הם נתלוו למערער והיו במקום בעת האירוע; וכי מעורבותם הסתכמה בניסיון להפריד בין הנצים. הוטעם כי גרסת התביעה מקבלת חיזוק מדברי המערער עצמו, שאף שהכחיש כי המפגש תוכנן מראש, אישר כי לאחר שהבחין במתלונן, הוא זה שפנה אליו ויזם שיחה שמטרתה להתפייס. המערער הודה כי הכה את המתלונן במוט ברזל, אך טען כי עשה זאת כהגנה עצמית, לאחר שהמתלונן תקף אותו במקל שהוציא מילקוטו. בית המשפט מצא שלהעדפת גרסת התביעה בנקודה זו יש השלכה מכרעת על טענת ההגנה העצמית של המערער, בהיותה שוללת את טענתו כי המתלונן הגיע למקום מצויד במקל שהוסתר בתיקו. זאת, משום שהמתלונן לא צפה את המפגש האלים עם המערער ועל כן לא היה לו צורך "להתחמש" כהכנה אליו. בית המשפט הוסיף כי התיאור שמסר המתלונן לגבי האופן שהמערער תקף אותו בהיותו עומד מאחוריו, כמו גם אופן אחיזתו במוט הברזל בצד ימין, תואמים את תיאור הפציעה בצידו השמאלי של הצוואר, כאמור בתעודה רפואית שהגישה התביעה. בית המשפט לא התעלם מכך שבעת מסירת הודעתו, לא סיפר המתלונן כי הרים מקל מהרצפה כדי להתגונן מפני המערער – דבר שהוזכר לראשונה בעדותו בבית המשפט – אולם מצא שאין בעדות המאוחרת כדי לפגום במהימנות גרסתו בכללותה. זאת, משום שהודעתו היחידה והלקונית נגבתה בסמוך לאחר האירוע, במרפאה, לאחר שהסתיים הטיפול הרפואי (תפירה תוך הרדמה מקומית) כשהוא שרוי בהלם, פחד וכאב. עוד נקבע כי הימנעות מגביית עדות נוספת מהמתלונן הייתה בבחינת מחדל חקירתי, אך אין במחדל זה כדי לפגום במהימנותו.

 

3.             מסקנת בית המשפט בקשר ליתר הנאשמים הייתה שונה והוא החליט לזכותם. נקבע כי טענות המתלונן בעניינם היו לקוניות וכלליות, ולא כללו פירוט המאפשר לייחס מעשה זה או אחר למי מהם. בית המשפט דחה את ניסיונה של התביעה להוכיח את המיוחס לנאשמים 4-2 על בסיס עדותם של שני עדי ראייה: מוחמד מוחסין ואמיר מסראווה. אלה הפלילו את נאשמים 4-2 בהודעות שמסרו בסמוך לאחר האירוע, אך בבית המשפט לא זכרו את פרטי המקרה. הם הוכרזו עדים עוינים והודעותיהם הוגשו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. ברם, בית המשפט קבע שאין להעדיף את אמרות החוץ על פני עדויותיהם בבית המשפט, בקבלו את גרסתם כי ההודעות נגבו מהם במהלך תשאול קולקטיבי שנערך בעת ששהו בחדר אחד עם אחרים ובהם המתלונן ואמו, ולאחר שזו ביקשה מהם לחתום על ההודעות ולתמוך בגרסת בנה. בית המשפט הוסיף כי מחדלה של המשטרה לגבות הודעות "סטריליות" משני עדים אלה ולהעמיק את חקירתם מונע הסתמכות על הודעותיהם, כל שכן העדפתן על פני העדויות שלהם בבית המשפט. נקבע כי מחדל זה מנע מנאשמים 4-2 לאמת את גרסתם מול גרסת עדי הראיה ביחס לטענתם של הראשונים כי חלקם בעימות התמצה בניסיון להפריד בין המתקוטטים. מעבר לדרוש ציין בית המשפט כי אף אם היה מקבל את ההודעות, הרי שבשל היותן לקוניות ונעדרות פירוט לא ניתן לבסס עליהן ממצאים מרשיעים, חד משמעיים, כלפי נאשמים 4-2, ומשכך יש לזכותם מחמת הספק.

 

4.             לאחר מכן דן בית המשפט בטענת ההגנה העצמית שהעלה המערער. טענה זו נדחתה בראש ובראשונה על סמך הקביעה העובדתית שהמפגש האלים היה ביוזמתו של המערער. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא הוכח שהמערער היה נתון בסכנה מוחשית ומיידית לחייו, לחירותו, לגופו או לרכושו; וכי תגובתו עמדה ביחס סביר לאיום שהיה נתון בו. על רקע האמור נקבע כי המערער ביצע את המיוחס לו בכתב האישום.

 

5.             בגזר הדין שקל בית המשפט לחומרה את חומרת מעשיו של המערער ואת הפגיעה שנגרמה למתלונן – חתך חודרני בצוואר באורך 15 ס"מ שהצריך תפירה בהרדמה מקומית והותיר על צווארו צלקת משמעותית. שירות המבחן לנוער הותיר את השאלה אם להרשיע את הנאשם לשיקול דעת בית המשפט משום שהמערער לא נטל אחריות מלאה על מעשיו, ועמד על טענתו שפגע במתלונן כהגנה עצמית. כשיקולים לקולה מנה בית המשפט את העובדה שבין הצדדים שרר סכסוך קודם ושהמתלונן לא היה "טלית שכולה תכלת", בין היתר משום שהרים מקל מהרצפה במהלך ההתקוטטות; וכי הנאשם לא "התחמש" מראש במוט הברזל כדי לפגוע במתלונן, אלא הרימו מהרצפה בזמן הקטטה. כמו כן ייחס בית המשפט משקל לנסיבותיו האישיות של המערער – קטין בעת ביצוע העבירה ובן כ-22 וחצי בעת שנגזר דינו; נעדר עבר פלילי, ולהוציא את המקרה הנוכחי, התנהגותו חיובית ועתידו לפניו. עברו הנקי מצביע כי מדובר בהסתבכות חד פעמית, וכי אין מדובר באדם שאימץ אורח חיים עברייני. בית המשפט הזכיר את ההתארכות הבלתי סבירה של ההליכים, ואת השיהוי בהגשת כתב האישום (יום אחד לפני תום התקופה שבמסגרתה מחויבים להגיש כתב אישום נגד קטין ללא הסכמת היועץ המשפטי לממשלה). בירור המשפט נמשך אף הוא זמן רב, הן בשל הימנעות המאשימה מעריכת שימוע לנאשמים עד שבית המשפט הורה שייעשה כן בישיבה הראשונה בתיק, הן בשל דחיות מרובות שנתבקשו בעטיו של המתלונן שלא יכול היה להגיע לעדות בשל שהייתו בחו"ל לרגל לימודיו, ודחיות שביקשו הנאשמים מסיבות שונות. בית המשפט הוסיף כי במהלך שמיעת ההוכחות הסתבר שחקירת המשטרה הייתה שטחית ורשלנית, והכבידה על ניהול המשפט.

 

           בהתחשב באמור, גזר בית המשפט על המערער את העונשים האלה: שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; שירות לתועלת הציבור בהיקף של 350 שעות; ופיצוי למתלונן בסך של 10,000 ש"ח, שישולם בחמישה תשלומים חודשיים שהראשון בהם ביום 1.2.2013.

 

           לבקשת המערער, בהסכמת המשיבה, ולאחר שהמתלונן הותיר לשיקול דעת בית המשפט אם לעכב את תשלום הפיצוי (לאחר שכבר שילם 6,000 ש"ח על חשבון הפיצוי), עוכב ביצוע העונש על כל רכיביו עד להכרעה בערעור.

 

תמצית טענות הצדדים

 

6.             הערעור מכוון הן להכרעת הדין הן לגזר הדין. אשר להכרעת הדין, נטען כי בית המשפט שגה בקביעתו שלא התקיימו התנאים לקיומה של הגנה עצמית; בכך שלא נתן אמון בגרסת המערער; בקביעתו שהמערער תכנן לפגוע במתלונן; בקביעתו כי המערער פגע במתלונן מאחור; בכך שלא ייחס משקל מתאים לכך שחקירת המשטרה הייתה שטחית ורשלנית, ושלא ראה במחדליה חיזוק לגרסת המערער; בכך שנתן אמון בגרסת המתלונן לאחר שנמצא כי הלה כבש את עדותו לגבי המקל. כמו כן נטען כי עריכת שימוע בדיעבד, לאחר שהוגש כתב אישום, היא פגם היורד לשורש העניין ומצדיק לבטל את ההרשעה. כך, בין היתר, משום שאם כתב האישום היה מוגש לאחר המועד שבו נערך השימוע (20.12.2009), התיק היה מתברר בבית המשפט לנוער (ראו סעיף 6 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס' 14), התשס"ח-2008, ס"ח 688).

 

7.             אשר לגזר הדין, נטען כי בהינתן עברו הנקי של המערער; פרק הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה; היותו קטין במועד ביצועה, מחדלי החקירה המשמעותיים; השיהוי בהגשת כתב האישום; אי-עריכת שימוע לפני הגשתו; וקצב ניהול המשפט – היה מקום להימנע מהרשעה, ולמצער כי יש להפחית את היקף השירות לתועלת הציבור שהושת עליו.

 

8.             המשיבה תומכת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מנימוקיו. נטען כי עסקינן בערעור שנסב על קביעות עובדתיות שאין יסוד להתערב בהן. בית המשפט העדיף את גרסת המתלונן ושלל את גרסת המערער, לאחר ששמע את העדים והתרשם מהם. נטען כי בית המשפט נתן משקל למחדלי החקירה כמו גם לנסיבותיו האישיות של המערער ולהמלצת שירות המבחן, וגזר עליו עונש שהוא על הצד הנמוך ואין מקום להתערב בו.

 


דיון והכרעה

 

9.             ראשית נידרש לטענת המערער בדבר הפרת זכותו לשימוע לפני שהתקבלה החלטה אם להגיש נגדו כתב אישום, כנדרש בסעיף 60א(ד) לחוק סדר דין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. השימוע נועד לאפשר לחשוד בעבירה מסוג פשע לשטוח את טענותיו לפני הרשות המוסמכת קודם שתחליט אם יש מקום להעמידו לדין. זכות השימוע מגנה על זכויות חשודים, ועשויה לייעל את מלאכת התביעה. ככל שיהא ביד החשוד לשכנע את התביעה שאין להעמידו לדין, תיחסך ממנו הפגיעה האינהרנטית הנלווית לאישום פלילי בעבירה חמורה. כך גם ייחסכו משאבי תביעה ושיפוט הכרוכים בניהולו של הליך פלילי. השימוע עשוי לחדד את המחלוקות בין הנאשם לתביעה ולייעל את ניהול ההליך; הוא אף עשוי לעודד הידברות בין התביעה להגנה בניסיון לגבש עסקת טיעון. מנגד, השימוע עלול לסרבל את עבודת התביעה ולדחות את פתיחתו של ההליך הפלילי. כדי שיגשים את תכליותיו באופן מיטבי, יש לקיים את השימוע מראש. זהו הכלל, וככל שאין טעמים לסתור, מן הראוי להקפיד עליו (ראו דברי השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בבג"ץ 1400/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממלא מקום ראש הממשלה, פסקה 15 (6.3.2006); ראו גם דפנה ברק-ארז "זכות הטיעון – בין צדק פרוצדורלי ליעילות" ספר אור 817 (אהרן ברק, רון סוקול ועודד שחם עורכים, 2013)). כדי לעמוד על נפקותו של שימוע שלא נעשה מלכתחילה, לא למותר הוא לפרט את הרקע לחקיקתו של סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי ועל השינוי הנורמטיבי שחולל. בפסיקה שקדמה לחקיקת סעיף 60א נקבע כי "לא עומדת לחשוד הזכות לטעון טענותיו כנגד הגשת אישום פלילי נגדו בטרם יחליט התובע אם להגיש נגדו כתב אישום אם לאו. הכרה בזכות זו נוגדת את המבנה הפנימי של הליכי הבדיקה, החקירה והאישום כפי שהם קבועים בסדרי הדין הפלילי" (הנשיא א' ברק בבג"ץ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(5) 1, 10-9 (1991)). הטעם לדבר הוא שהחלטה בדבר הגשת כתב אישום היא שלב מוקדם לדיון העיקרי המתקיים בערכאה השיפוטית, שבה יוכל הנאשם להשמיע את טענותיו, ומשום כך נקבע כי אין הוא זכאי לטיעון בטרם הגשת כתב אישום נגדו. מטעם זה נפסק כי "זכות הטיעון הקבועה כיום בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי אינה מעוגנת בעיקרי הצדק הטבעי ובעקרונות היסוד של הליך מנהלי תקין, והיא קמה רק מכוח הוראתו המפורשת של המחוקק" (הנשיאה ד' ביניש בבג"ץ 3495/06 הרב הראשי לישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 18 (30.7.2007)). למעשה, סעיף 60א נחקק כדי ליצור הסדר אחיד בנוגע למתן זכות טיעון לחשודים בפלילים טרם הגשת כתבי אישום נגדם, מהטעם שבעבר היה נהוג לאפשר רק לחלק מהחשודים לטעון בטרם החלטה בדבר העמדה לדין, בהתאם לשיקול דעתה של התביעה ולצרכיה, וחוסר האחידות והשוויון עורר ביקורת. סעיף 60א נחקק כדי לאזן בין הצורך לשמור על עקרון השוויון מחד גיסא, לבין האינטרס הציבורי בהגנה על יעילות עבודת רשויות התביעה מאידך גיסא (בג"ץ 3495/06 הנ"ל, שם).

 

10.          על רקע זה יש לבחון את נפקות הפגם בענייננו. החלטת התובע על העמדת המערער לדין היא החלטה מינהלית. בהחלטה זו נפל פגם שכן שימוע לא נערך קודם להגשת כתב אישום. אולם כלל ידוע הוא כי יש להבחין בין פגם בהליך לבין תוצאת הפגם. פגם משפטי מאותו סוג עשוי להוביל במקרים שונים לתוצאות שונות, לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. מטבע הדברים, החלת דוקטרינת הבטלות היחסית בנוגע לפגם משפטי בפעולת הרשות נעשית תמיד על רקע נסיבותיו הפרטניות של המקרה. דוקטרינה זו הוחלה גם בהליך הפלילי, כפי שנפסק בע"פ 4855/02 מדינת ישראל  נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 834 (2005): "אכן, מקורו של עקרון הבטלות היחסית הוא במשפט המינהלי; אך כבר היו דברים מעולם, והעיקרון הוחל גם במסגרתם של הליכים פליליים [...]. מקל וחומר ניתן לכאורה להחיל את עקרון הבטלות היחסית על החלטה בתחום הפלילי שלפי מהותה היא בגדר החלטה מינהלית..." (השוו גם: ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793, 816 (1996); רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673, 684 (2001)). כזו היא החלטת תובע בדבר העמדה לדין.

 

11.          נפנה אפוא לבחינת המקרה שלפנינו ונבחן האם זכויותיו של המערער קופחו באופן שמצדיק בטלותה של ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום. כאמור, אין חולק כי לא נערך למערער שימוע לפני שהוגש כתב האישום, אלא רק לאחר מכן, ובעקבות החלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.11.2009. המערער טוען כי לו היה נערך שימוע קודם להגשת כתב האישום, טענותיו בנוגע למחדלי החקירה היו מובילות לאי-הגשת כתב אישום או להשלמות חקירה. מהתשתית שלפניי עולה כי גם אם היינו "חוזרים במנהרת הזמן" לנקודה שבה טרם החל ההליך הפלילי שהתנהל, אין יסוד לקבוע כי אילו היה נערך שימוע מראש התוצאה הייתה אי-הגשת כתב אישום. בנסיבות אלה, ונוכח תכלית השימוע שעליה עמדתי לעיל, אין לומר כי מדובר בפגם המצדיק ביטול כתב האישום. הדברים מקבלים משנה תוקף בהינתן שאין חולק כי המערער פצע את המתלונן וגרם לו חבלה חמורה, ולאחר שבית המשפט המחוזי קבע שביצע את העבירה, וכפי שיפורט להלן, לא ראינו להתערב במסקנתו.

 

12.          לא מצאנו ממש בטענות המערער המכוונות להכרעת הדין. העובדה שהמערער גרם למתלונן חבלה חמורה אינה שנויה במחלוקת. לאחר ששמע את העדים, העדיף בית המשפט המחוזי את גרסת המתלונן שלפיה המערער הוא שתקף אותו מאחור, כפי שגרס המערער בהודעתו במשטרה (ת/11, שורה 24). קביעת בית המשפט כי דובר במפגש יזום על רקע סכסוך קודם, נתמכה בהודעותיהם של נאשמים 2 ו-3 אשר מסרו כי דובר במפגש שתוכנן מראש (הגם שלשיטתם מטרתו הייתה לעשות "סולחה" (ראו ת/8, שורות 15-14; ת/9, שורה 5)), וגרסתם עמדה בניגוד לגרסתו של המערער אשר טען בהודעתו כי דובר במפגש אקראי ולא יזום (ת/11, שורות 3-1). נזכיר כי קביעה זו של בית המשפט נשענה על התרשמות בלתי-אמצעית מן העדים, ובכגון דא אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב. לנוכח קביעה עובדתית זו, ממילא נשמטת הקרקע מתחת לטענת ההגנה העצמית של המערער, שלא היה בסכנה ממשית, והאמצעי שהפעיל לא עמד ביחס סביר ומידתי לסכנה שבה היה נתון. בית המשפט המחוזי לא התעלם מכך שהמתלונן לא מסר בהודעתו שהחזיק במקל, אך הוסיף וקבע כי אין בכך כדי לגרוע ממהימנותו, מאחר שהודעתו הלקונית נגבתה ממנו מיד לאחר שקיבל טיפול רפואי. גם בקביעה זו לא מצאנו עילה להתערב. לא מצאנו ממש אף ביתר הטענות שהעלתה באת-כוחו המלומדת של המערער, ובכללן הטענה כי מחדלי החקירה צריכים להביא לזיכויו.

 

13.          לבסוף, לא ראינו להתערב בגזר הדין ובאיזון שערך בית המשפט המחוזי בין השיקולים לחומרה ולקולה. בכלל זה עמד בית המשפט על חומרת העבירה על רקע נסיבות ביצועה והסיכון שהסבה למתלונן, המצדיקים הטלת עונש משמעותי ומרתיע (השוו: ע"פ 693/09 פלוני נ' מדינת ישראל (25.5.2009)). מנגד שקל בית המשפט קמא את עברו הנקי של המערער, את העובדה שהיה קטין בעת שביצע את העבירה, את פרק הזמן הממושך בין ביצוע העבירה לבין הגשת כתב האישום, את קצב ניהול המשפט ואת מחדלי החקירה. כמו כן הביא בית המשפט בחשבון את הימנעות שירות המבחן מלהמליץ על אי-הרשעה מהטעם שהמערער דבק בגרסתו והתקשה ליטול אחריות מלאה על מעשיו. המלצה זו נותרה בעינה לפנינו, כעולה מתסקיר עדכני שהוגש לנו, אם כי הומלץ להפחית את מספר שעות השירות לתועלת הציבור שנגזרו על המערער. אכן, המערער היה קטין בעת ביצוע העבירה, ועל כן יש להקנות משקל יתר לנסיבותיו האישיות ולשיקולי שיקום (ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 869, 877 (2004)). ברם, אין לומר כי העונש שהוטל על המערער – אשר ללא ספק מצוי ברף הנמוך – אינו מקנה משקל מתאים לשיקולים אלה. ממילא אין אנו מצויים בגדר אותם מקרים חריגים שבהם נוצר "פער בלתי נסבל בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה הפלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין תועלתה של ההרשעה לאינטרס הציבורי-חברתי הכללי" (ע"פ 9893/06 אלון-לאופר נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (31.12.2007)).

 

סוף דבר

 

14.          ממכלול הטעמים האמורים, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו.

 

ש  ו פ ט

 

השופט א' שהם:

 

           אני מסכים.

 

ש ו פ ט

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           אני מסכים.

 

ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור  בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן.

 

           ניתן היום, ‏ט"ו בתמוז התשע"ג (‏23.6.2013).

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   13010530_M05.doc   טח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il