בבית המשפט העליון

 

רע"א  4110/21

 

לפני:  

כבוד השופט י' עמית

 

המבקשת:

אקווה ספרינג מתקני שתיה בע"מ

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

הראל חברה לביטוח בע"מ

 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתיק ע"א 60742-10-20 מיום 6.4.2021 שניתן על ידי כב' השופטים יחזקאל קינר, חנה קיציס ויסכה רוטנברג

 

בשם המבקשת:

עו"ד שרינה עמרן

 

החלטה

 

 

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים י' קינר, ח' קיציס וי' רוטנברג) בע"א 60742-10-20 מיום 6.4.2021, שבו נתקבל בחלקו ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופט א' נבו), שבו נתקבלה תביעת שיבוב שהגישה המשיבה נגד המבקשת.

 

1.        תמציתם של דברים, שהמשיבה שילמה לאחד ממבוטחיה תגמולי ביטוח בסך של כ-1.1 מיליון ₪, בגין נזקים שנגרמו בדירתו בעקבות הצפה. בהמשך לכך הגישה המשיבה תביעת שיבוב נגד המבקשת, בה נטען כי המבקשת היא שאחראית לנזקים, שכן היא זו שהתקינה את מערכת סינון המים ואת הצינור שחיבר בין המערכת לברז המים, צינור שהיווה את מקור הנזילה. בהקשר זה נטען כי הצינור נבנה מחומרים בלתי מתאימים למערכות מי ברז.

 

2.        בית משפט השלום, לאחר שמיעת עדים ומומחים, קבע כי המבקשת היא שהתקינה את הצינור שכשל, וכי אירוע ההצפה אירע בשל התרשלותה של המבקשת, שבעת ההתקנה עשתה שימוש בצינור בלתי מתאים. בית המשפט הוסיף, מעבר לנדרש, כי גם אילו היה מכריע אחרת לגבי זהות מתקין הצינור, לא היה בכך כדי לשנות מן המסקנה בדבר אחריות המבקשת. זאת, שכן אף אילו הצינור הבלתי-מתאים שכשל הותקן מלכתחילה לא על ידי המבקשת, היה על טכנאי המבקשת לפרקו בעת התקנת מערכת הסינון המתחברת אליו, ולהחליפו בצינור מתאים המסופק על ידה.

 

           [במאמר מוסגר: הודעת צד ג' ששלחה המבקשת נגד הפניקס חברה לביטוח נדחתה, לאחר שנקבע שפוליסת בית העסק שעל בסיסה נשלחה ההודעה אינה מעניקה כיסוי ביטוחי במקרה דנן, שכן המבקשת היא שסיפקה והתקינה את הצינור המדובר. הודעת צד ג' זו אינה רלוונטית לבקשת רשות ערעור זו].

 

3.        ערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי התקבל בחלקו. בית המשפט המחוזי לא קיבל את קביעתו של בית משפט השלום, שלפיה המבקשת היא שנשאה בנטל להוכיח כי הצינור המדובר לא הותקן על ידה וכי הצינור נמצא במקום בטרם ההתקנה. בית המשפט ציין כי המשיבה, שהגישה תביעת תחלוף, היא הנושאת בנטל להוכיח את כלל יסודות העילה של תביעתה. לאחר בחינת חומר הראיות, בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבה לא הוכיחה את גרסתה במידה הנדרשת, וכי אין בעדויות שעליהן נסמך בית משפט השלום כדי לבסס את הטענה כי במסגרת התקנת מערכת הסינון הותקן גם הצינור המדובר.

 

           למרות האמור, בית המשפט המחוזי מצא להטיל אחריות על המבקשת. נקבע כי מעדויותיהם של העדים מטעם המבקשת עלה כי אלו היו מודעים לחשיבות של איכות הצינור המוביל את המים וכי הם אינם עושים שימוש בצינור דוגמת הצינור שהותקן אלא אך ורק בצינורות מתוצרת מסוימת. בית המשפט המחוזי קבע אפוא כי היה על המתקין לוודא כי הצינור שאליו הוא חיבר את הסנן היה תקין, ומשהדבר לא נעשה אזי המבקשת התרשלה. בד בבד, נקבע כי גם המבוטח התרשל, שכן הצינור שכשל הותקן בביתו על ידי מישהו מטעמו, ומהראיות עולה כי מדובר בצינור שלא התאים לייעודו, ללא קשר להתקנת מערכת הסינון. לפיכך, בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת והמבוטח (שהמשיבה נכנסה בנעליו) נושאים באחריות בחלקים שווים, ועל כן על המבקשת לשאת במחצית מהנזק בלבד, חלף מלוא הנזק שנפסק בבית משפט השלום. טענות המבקשת באשר לגובה הנזק נדחו.

 

4.        מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי. המבקשת מעלה שורה של טענות עובדתיות בנוגע להשתלשלות העובדתית במקרה דנן, וטוענת כי קביעתו של בית המשפט המחוזי גורמת לה אי צדק ועיוות דין. עוד נטען, בין היתר, כי בית המשפט הטיל עליה חובת זהירות בגין פגם נסתר במוצר שאינו שלה; כי יש בפסק הדין משום קביעת סטנדרט זהירות חדש; כי בית המשפט הכתיב סטנדרט מקצועי שעליו אמון מכון התקנים, וזאת תחת ההגדרה של סטנדרט זהירות; כי היה מקום להטיל אחריות על הקבלן שבנה את הבית; וכי בית המשפט שגה בכך שהכריע על יסוד טענה שונה מזו שהועלתה על ידי המשיבה בנוגע לצורך לבדוק את הצינור שכשל. עוד נטען כי נותק הקשר הסיבתי בין התנהלות המבקשת לנזק שנגרם, שכן הצינור היה בלתי מתאים מלכתחילה; כי לא הוכח שהמבקשת סיפקה את הצינור או התחברה אליו בעת ההתקנה; וכי לא הוכח שהמבקשת ידעה או היה עליה לדעת שמדובר בצינור בלתי מתאים. לבסוף טוענת המבקשת כי משעה שערעורה לבית המשפט המחוזי התקבל בחלקו, היה מקום לפסוק הוצאות לטובתה.

 

5.        דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות מכוח תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, באשר אין היא עונה על אמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אכן, ניסיונה של המבקשת לשוות לבקשתה אצטלה של טענות משפטיות עקרוניות הוא מובן, אולם עיון בטענות המבקשת על רקע פסקי דינם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, מוביל למסקנה כי עניינה של המבקשת אינו חורג מדל"ת אמותיו של המקרה הקונקרטי שלפנינו. כפי שפורט לעיל, בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המבקשת במישור המשפטי בנוגע לנטל הראיה, וקבע כי המשיבה לא הוכיחה את גרסתה במידה הנדרשת. למרות זאת, במישור העובדתי, בית המשפט קבע על בסיס עדויותיהם של עדי המבקשת, כי אלו היו מודעים לחשיבות הרבה של איכות הצינור המוביל את המים; כי הם אינם עושים שימוש בצינור שהיה קיים במקום; וכי הם עושים שימוש אך ורק בצינורות מתוצרת מסוימת. מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי המבקשת התרשלה, התבססה אפוא על ממצאים שבעובדה בנוגע למודעותם של עדי המערערת ולפרקטיקה הנהוגה על ידם. קביעות אלו נטועות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, ואין בהן משום קביעת סטנדרט זהירות חדש כטענת המבקשת. יתר טענותיה של המבקשת אף הן נסבות על עניינו הפרטני של המקרה דנן, ומשכך אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

 

6.        אשר על כן, הבקשה נדחית.

 

           משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

 

 

 

ש ו פ ט

_________________________

   21041100_E01.docx   סח

מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט,  https://supreme.court.gov.il