semel

בית המשפט העליון

תקציר פסק הדין בבג"ץ 8076/21

ועדת השופטים להענקת פרס ישראל לשנת ה'תשפ"א בתחום חקר המתמטיקה ומדעי המחשב נ' שר החינוך (29.3.2022)

 

תאריך מתן פסק הדין: כ"ו באדר ב התשפ"ב (29.3.2022)

שופטי ההרכב: השופט י' עמית; השופטת י' וילנר ; השופט נ' סולברג

בית המשפט העליון החליט ברוב דעות (השופט י' עמית והשופטת י' וילנר), להורות לשרת החינוך לפעול על פי המלצתה של ועדת פרס ישראל, ולהעניק את פרס ישראל לשנת התשפ"א בתחום חקר המתמטיקה ומדעי המחשב לפרופ' גולדרייך. השופט נ' סולברג, בדעת מיעוט, סבר כי אין עילה משפטית להתערבות בהחלטת שרת החינוך.

 

השופטת י' וילנר, אשר כתבה את פסק הדין המרכזי, קיבלה את עמדת היועץ המשפטי לממשלה וקבעה כי לא היה מקום להתערב בהחלטת הוועדה המקצועית להעניק לפרופ' גולדרייך את הפרס. שרת החינוך החליטה שלא לאשר את המלצת הוועדה, לנוכח חתימתו של פרופ' גולדרייך על עצומה, שבמסגרתה התבקש האיחוד האירופי ליישם את מדיניותו להימנע משיתוף פעולה מדעי ותעשייתי עם מוסדות אקדמיים ישראליים שפועלים באזור יהודה והשומרון. השופטת וילנר עמדה על כך שמדיניות זו קיבלה ביטוי מפורש בהסכם שחתמה ממשלת ישראל עם האיחוד האירופי לשיתוף פעולה מדעי ותעשייתי, שבמסגרתו הסכימה הממשלה להחריג מתחולתו את אזור יהודה והשומרון. ההסכם אושר לראשונה בהחלטת ממשלה מספר 2104 מיום 19.10.2014; וכן אושר לאחרונה בהחלטת ממשלה מספר 754 מיום 5.12.2021.

השופטת וילנר סקרה את הרקע ההיסטורי הנוגע לייסוד פרס ישראל, ועמדה על הוראות התקנון של פרס ישראל ועל ההלכה המושרשת שלפיהן הפרס ניתן על בסיס שיקולים מקצועיים מובהקים; בעוד ששיקולים לבר-מקצועיים, כגון התבטאויות של המועמדים בהקשרים ערכיים, עשויים להיות רלוונטיים רק במקרים חריגים וקיצוניים ביותר. השופטת וילנר הטעימה כי לא בכדי ניתן פרס ישראל לדורותיו על בסיס מצוינות ותרומה מקצועית מובהקת, שנבחנות על-ידי ועדת מומחים, ולא על בסיס שיקולים חברתיים-ערכיים, שהגבול בינם לבין שיקולים פוליטיים – עמום. השופטת וילנר הבהירה כי הלכה למעשה, לאורך השנים, ועדת הפרס המליצה על מתן פרס ישראל לאנשים שונים בגין פועלם המקצועי; ושרי החינוך אישרו את ההמלצות חרף התבטאויות פוגעניות ומקוממות מצד חלק מהמועמדים. לעומת זאת, המקרה שלפנינו הוא המקרה הראשון בתולדותיו של פרס ישראל שבו שר החינוך דחה את המלצת ועדת הפרס בגין שיקולים לבר-מקצועיים.

השופטת וילנר קבעה כי במקרה דנן – הגם שאין להקל ראש בחומרת המעשה של פרופ' גולדרייך, וחרף החומרה היתרה שטמונה בקריאה לחרם – החלטת השרה שלא להעניק לפרופ' גולדרייך את פרס ישראל בגין חתימתו על העצומה, אינה מגעת כדי נסיבה חיצונית נדירה וקיצונית שניתן להביאה בחשבון כשיקול לבר-מקצועי. זאת, מאחר שהמדיניות שהאיחוד האירופי התבקש ליישם בעצומה, מעוגנת במפורש בהסכם שיתוף הפעולה שעליו חתמה ממשלת ישראל, אשר מחריג מתחולתו מוסדות אקדמיים המצויים באזור יהודה והשומרון. שרת החינוך דיברה אפוא בשני קולות. האחד – במסגרת הסכם שיתוף הפעולה החריגה השרה בפועל, בהיותה חלק מהממשלה, את אזור יהודה והשומרון מתחולת שיתוף הפעולה האקדמי של ישראל והאיחוד האירופי. בקולה האחר – החליטה השרה לשלול מפרופ' גולדרייך את פרס ישראל בגין קריאתו לאותה החרגה.

חוסר קוהרנטיות זה, לצד התעלמות השרה בהחלטתה מחתימת הממשלה על הסכם שיתוף הפעולה, עומדים בבסיס קביעת השופטת וילנר כי ההחלטה לוקה בפגם המצדיק התערבות שיפוטית. השופטת וילנר הבהירה כי אין באמור כדי להביע עמדה כלשהי באשר להחלטת הממשלה לחתום על הסכם שיתוף הפעולה – החלטה אשר מצויה בליבת שיקול דעתה של הממשלה, אשר רואה לנגד עיניה שיקולים רוחביים ומערכתיים. אולם, משחתמה הממשלה (ובכלל זה שרת החינוך) על ההסכם, יש קושי לייחס חומרה כה נדירה וקיצונית, לקריאה ליישום המדיניות המעוגנת באותו הסכם.

השופטת וילנר הדגישה כי בשים לב לכך שפרס ישראל ניתן, ככלל, על יסוד שיקולים מקצועיים בלבד, אין בהענקתו כדי להעיד על מתן הסכמה או הכשר לעמדותיהם הערכיות של כלות וחתני הפרס – לא מצד הוועדה, לא מצד שרת החינוך, ולא מצדו של בית המשפט.

לדעתו של השופט נעם סולברג אין זה מתפקידו של בית המשפט לבחון מהי ההחלטה הנכונה שראוי לקבל, קרי – האם להעניק את הפרס או להימנע מהענקתו? השאלה שעל בית המשפט לשאול היא אחרת: האם קמה עילה משפטית להתערבות בית המשפט בהחלטת השרה? על כך השיב השופט סולברג – בשלילה. זאת, משום שהשרה לא חרגה מתחום סמכותהּ, לא טעתה בפרשנות של דין, לא הסיגה את גבולהּ של ועדת הפרס, לא התערבה בשיקול דעתה המקצועי, לא פעלה בשרירות, לא נקטה משׂוא פנים, לא נתנה ידה לאפליה, ולא שקלה שיקולים זרים. זכות 'המילה האחרונה' נתונה לשרת החינוך, ואין זה מתפקידו של בית המשפט לבצע 'מקצה-שיפורים'. השופט סולברג הדגיש כי אף אם באמת ובתמים סבור בית המשפט כי ניתן היה לקבל החלטה 'טובה', 'חכמה' או 'מוצלחת' יותר מזו שנתקבלה על-ידי שרת החינוך, אל לו לבית המשפט לבוא בנעליה, אל לו להמיר את שיקול-דעתה בשיקול דעתו-שלו.

השופט סולברג ציין, כי היה מגיע לתוצאה זהה – אי-התערבות בהחלטת שרת החינוך – גם אילו החליטה השרה כן להעניק את הפרס לפרופ' גולדרייך, בהתאם להמלצת הוועדה, והיתה מוגשת עתירה להורות כי פרס ישראל לא יוענק לו. לגישת השופט סולברג, משניתנה החלטת שרת החינוך בסמכות, שיקולים רלבנטיים נשקלו, ושיקולים זרים לא באו במניין – לא קמה עילה להתערבות שיפוטית.

השופט י' עמית ציין כי קשה להלום שגורלו של פרס ישראל יהיה כפוף לנכונותם של השר או השרה לילך בתלם פסיקת בית המשפט, או יהיה כפוף לשיקול ערכי-חברתי-מוסרי-אידיאולוגי-פוליטי של שר החינוך בשנה נתונה, בניגוד לדין, מתכון בטוח לפוליטיזציה של הפרס. גבולות סמכותו של השר הותוו בפסיקה הנוגעת לפרס ישראל, ושרת החינוך, בהחלטתה במקרה דנן, חרגה מהן. בהקשר של חופש הביטוי, השופט עמית ציין כי מצוינות אקדמית אינה הולכת בהכרח יד ביד עם דעות התואמות את הקונצנזוס הציבורי. לדבריו, שלילת פרס ישראל מאיש אקדמיה בעל שם, בשל התבטאויות ספורדיות כאלה ואחרות, היא הזמנה לניטור, מעקב ורדיפה אחר אנשי אקדמיה בישראל. כמדינה החיה על מצוינותה בתחומים שונים, עלולה להיות בכך פגיעה של ממש בהישגים אקדמיים ומקצועיים, ובטווח הארוך, אף פגיעה בחוסן הלאומי.