בבית-המשפט העליון

 

 

מ"ח  3032/99

 

 

 

בפני:                                               כבוד השופטת ד' דורנר

 

 

המבקש:                                           עמוס ברנס

                   נגד

 

המשיבה:                                          מדינת ישראל

 

 

 

                                                      בקשה למשפט חוזר

 

 

 

 

תאריך הישיבה:                                 ה' בניסן תשס"א (29.3.01)

 

בשם המבקש:                                    עו"ד פרופ' קנת מן; עו"ד ד"ר דוד וינר; עו"ד אלון בכר; עו"ד עמי קובו

 

בשם המשיבה:                                   עו"ד אליקים רובינשטיין; עו"ד אפרת ברזילי;        עו"ד אביה אלף; עו"ד תמר פרוש; עו"ד שירלי

                                                      גריל

 

 

 

החלטה

 

 

             בפניי בקשה למשפט חוזר, הרביעית במספר, של עמוס ברנס. פרשת הרשעתו של עמוס ברנס ברצח החיילת רחל הלר ז"ל שבה ומעסיקה את הציבור הישראלי ואת מערכות המשפט במדינה מאז שנות ה70- של המאה הקודמת ועד עתה. זאת, על רקע טענתו של ברנס, שעליה עומד הוא בתוקף מאז משפטו בשנת 1975 ועד עצם היום הזה, כי הורשע ברצח שלא ביצע.

 

העובדות, ההליכים והטענות

 

הרצח והקמת צוות החקירה

 

1.           ביום חמישי, ה24- באוקטובר שנת 1974, נמצאה גופתה העירומה של רחל הלר ז"ל לצד כביש "קיט ושיט" שליד קיסריה. על הגופה נמצאו סימני התעללות ואלימות קשים. סימנים אלו העידו כי המנוחה נחנקה מלחץ שהופעל על צווארה, ספגה חבלה קהה בראשה - ברקה ובקודקוד - ונחבלה באמצעות מכשיר חד בצידו השמאלי של גווה. תיקה האישי של רחל, בגדיה, וחפצים נוספים שלה, נמצאו מאוחר יותר מתחת לגשרון המרוחק כ12.5- קילומטר ממקום מציאת הגופה.

 

             עמוס ברנס, רווק כבן 31, שבשל אופיו שוחרר בעבר משירות במשמר-הגבול, התגורר באותה עת בבית הוריו בעכו. ברנס התוודע לרחל כשבוע לפני הירצחה, כאשר נפגשו השניים בבית רוטנברג בחיפה, שבו השתתפו שניהם בקורסים. הם שוחחו, ורחל באה לצפות באימון קראטה שבו השתתף. השניים נפגשו שוב כעבור שלושה ימים בחברת ידידים. במהלך חקירת הרצח נעצר ברנס, כמו גם אחרים, לחקירה. ברנס שוחרר לביתו לאחר שמסר אליבי, שעל-פיו נסע בערב הרצח באוטובוס עם מכּרו מקס בוחבוט.

 

2.           שני צוותי-חקירה מיוחדים (צח"ם) שמינתה המשטרה - האחד בפיקודו של סגן-ניצב חנא חדד והשני בפיקודו של רב-פקד אריה צמרת - כשלו בפענוח הפרשה שהסעירה את המדינה. על רקע מתקפה תקשורתית כנגד אוזלת-ידה של המשטרה מונה סגן-ניצב שאול מרקוס לבדוק את פעולת צוותי החקירה הקודמים. מרקוס העביר למפכ"ל המשטרה דו"ח חמור, שבעקבותיו הוקם צח"ם חדש בראשותו של מרקוס עצמו. לאנשיו של צח"ם זה הובטח בילוי של סוף-שבוע עם נשותיהם במלון "דן קיסריה" אם יצליחו לפענח את הרצח.

 

 

 

 

מעצר ברנס והודאתו

 

3.           בתאריך 14.4.75, כחצי שנה לאחר הרצח, עצר צוות-החקירה בראשותו של מרקוס את ברנס. על-מנת שלא לחשוף את מטרת המעצר העיד פקד יהודה אלבז, אחד מחוקרי הצח"ם, בשבועה, עדות-שקר בפני שופט המעצרים, שלפיה ברנס נחשד בביצוע מעשים מגונים בשתי בחורות ובנער באזור השרון. בדו"ח המעצר שמילאו השוטרים, ולמרות שלברנס - כמו גם לחוקריו - היה ברור כי להאשמות אלה אין כל שחר, נרשם כי תגובת ברנס להאשמה הייתה "אני לא זוכר דבר". שנים מאוחר יותר סיפרו השוטרים בהודעות שמסרו, כי הם התרשמו שברנס סובל מבעיות נפשיות, ובישיבת צוות של הצח"ם אף עלה הנושא לדיון, והוחלט לנקוט בשיטת חקירה ה"מבינה לבעיותיו" של ברנס. ברנס נעצר איפוא בעילת שווא, הוחזק בבידוד ללא יכולת פגישה עם עורך-דין מבלי שלבני-משפחתו יכולת לאתרו, והועבר בין מתקני משטרה שונים. בתאריך 17.4.75 מסר ברנס הודאה ברצח החיילת רחל הלר, שאותה כתב בכתב-ידו, ולמחרת אף שיחזר את הרצח בפני חוקרי המשטרה.

 

4.           בהודאתו סיפר ברנס, כי ביום הרצח סיים בשעה 21:00 לערך בחינה ב"ידע עם" שנערכה בבית רוטנברג, והלך לכיוון מגורי החיילות בכדי לפגוש ברחל. חיילת שלא הכיר הובילה אותו, לפי בקשתו, לחדרה של רחל, שם סיפרה לו רחל כי היא מתלבטת אם לנסוע לחיפה לחברתה רונית, שהזמינה אותה לבקרה, או לבית הוריה של רחל בבת-ים. משהחליטה רחל - כך סיפר ברנס - לנסוע לבית הוריה, הסיעהּ במשאיתו של אחיו לכיוון בת-ים, ובדרך החלו שניהם להתעלס. באזור קיסריה, לאחר שסטה מן הכביש הראשי, החנה ברנס את המשאית בשביל הסמוך לפרדס, והשניים ירדו מן הרכב על-מנת להמשיך להתעלס. בשלב זה, סיפר ברנס בהודאתו, החלה רחל "להתעסק עמו" - פעם אפשרה את המשך המגע המיני, ופעם נסוגה, כאילו שיחקה בו וצחקה עליו. אז הכה אותה מכה אחת שגרמה לרחל לאבד את הכרתה, והוא הגיע לידי סיפוק ושפך את זרעו על מכנסיה ועל רגליה. בהמשך הודאתו סיפר ברנס, כי נבהל מכך שרחל איבדה את הכרתה, והתלבט אם לקחתה לבית-החולים או להסתירה. לבסוף, קרע רצועה מחזייתה, קשר את הרצועה סביב גרונה של רחל וחנק אותה. את הגופה העלה לרכב, ולאחר נסיעה של כברת-דרך הניחה בצד הכביש, ואת הבגדים השליך מתחת לגשרון, מרחק נסיעה ממקום הרצח. לבסוף סיפר ברנס בהודאתו, כי בסביבות השעה שתיים וחצי לפנות בוקר שב לביתו ושכב לישון.

 

ההליך בבית-המשפט המחוזי

 

5.           ברנס הואשם בבית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירה של רצח. המשפט התמקד בקבילות הודאתו והשחזור שנערך עמו, ונערך משפט זוטא בעקבות התנגדות ההגנה לקבלת ראיות אלו. במשפט הזוטא העיד ברנס, כי הודאתו נגבתה ממנו לאחר שלא ישן במשך ארבעה ימים ושלושה לילות, שבמהלכם הוכה על-ידי חוקריו. על מכות אלה סיפר - בעקבות אירוע שבו, לטענתו, ספג סטירה רבת-עוצמה מאלבז - לרופא מן המכון לרפואה משפטית באבו-כביר שבפניו הובא, ד"ר בצלאל בלוך. ברנס העיד, כי חקירת המשטרה לוותה גם בפיתויים שונים מצד החוקרים, ובאיומים שיעצרו את בני משפחתו. עוד העיד ברנס, כי השחזור שביצע לא היה חופשי ומרצון, וכי כאשר נקטע השחזור עקב סירובו להמשיך, הגיע מרקוס למקום השחזור ונהג כלפיו באלימות, עד אשר ניאות לשתף פעולה עם חוקריו. ברנס הסביר, כי הודה ברצח על-מנת לשים קץ ללחצי החקירה, ומתוך מחשבה שיוכל להסביר בעתיד שהודאתו אינה אמת.

 

             אל מול עדותו זו של ברנס העידו אנשי המשטרה כאיש אחד, כי לא היו דברים מעולם. השוטרים העידו, כי ברנס לא הוכה וגם לא התלונן על כך; כי אלבז לא סטר לו; כי ברנס לא נחקר בלילות ולא נמנעה ממנו שינה; כי האנשים שברנס העיד כי חקרו אותו בלילות, כלל לא היו חוקרים אלא שומרים; וכי מרקוס לא הגיע כלל לאתר השחזור, וממילא לא נהג באלימות במהלכו. ד"ר בלוך אף העיד, כי ברנס גם לא התלונן בפניו על מכות שספג.

 

6.           בית-המשפט המחוזי מתח ביקורת על התנהלותו של צוות-החקירה עקב היעדר רישום מהלך החקירה כנדרש, ומכיוון שמרקוס ואלבז נהגו במרמה בעת שעצרו את ברנס באשמת שווא של מעשים מגונים. נקבע, כי אלבז העיד עדות-שקר בפני שופט השלום שדן בהארכת מעצרו של ברנס, וכי מרקוס העיד עדות-שקר במשפט הזוטא. עם זאת, בית-המשפט המחוזי פסק, כי לגופם של דברים, משמציבים את עדותו היחידה של ברנס אל מול עדויות שורה ארוכה של חוקרי משטרה מנוסים, יש לאמץ את גרסת המשטרה. בית-המשפט המחוזי דחה איפוא את עדות ברנס כלא אמינה. וכך קבע בית-המשפט המחוזי, בין היתר, לעניין השחזור:

 

ללא היסוס אנו מאמינים בנקודה זו לכל עדי התביעה וקובעים כי סנ"צ מרקוס לא היה נוכח כלל בכל מהלך השחזור וכי הנאשם שיקר במצח נחושה באומרו שהוא הוכה אז על ידי סנ"צ מרקוס, וכי השתתף בשחזור בעקבות וכתוצאה מהמכות האלה.

 

 

             ולעניין טענותיו של ברנס כאילו הוכה:

 

אנו קובעים, איפוא, כי אין שחר לטענת הנאשם לפיה הוכה על-ידי חוקריו, בכל שלב שהוא של החקירה, וכי הייתה למכות השפעה, כביכול, על מסירת הודעות על-ידו, ועל ההודעה העיקרית בכלל זה, או על השתתפותו בשחזור, ואנו מעדיפים את עדויות החוקרים וקובעים כי הנאשם לא הוכה כלל ועיקר.

 

 

             ולעניין טענת ברנס כי התלונן באוזני ד"ר בלוך:

 

אנו מעדיפים ללא היסוס את עדותו של ד"ר בלוך על פני זו של הנאשם וקובעים כי הנאשם לא התלונן באזניו על מכות כלשהן שקיבל כביכול...

 

 

             ראיות מסוג "דבר-מה נוסף", הנדרשות לתמיכה בהודאתו של ברנס, מצא בית-המשפט המחוזי בשחזור שבו השתתף ברנס, בהתאמת הממצאים הפתולוגיים לתיאור שמסר ברנס בדבר דרך המתתה של רחל, ולבסוף, בפרט-חקירה שבית-המשפט המחוזי סבר כי הוא מוכמן ושהופיע בהודאתו של ברנס - כוונתה של רחל לבקר בליל הרצח את חברתה רונית, על-פי הזמנתה של האחרונה.

 

             על רקע זה הרשיע בית-המשפט המחוזי את ברנס בעבירת הרצח שיוחסה לו, ובתאריך 14.1.76 גזר על ברנס עונש של מאסר עולם.

 

הערעור והבקשה לדיון נוסף

 

7.           על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ערער ברנס לבית-המשפט העליון. הערעור התמקד בשאלת קבילותה של הודאתו. בית-המשפט העליון, מפי השופטים יצחק כהן ואליהו מני, קיבל בפסק-דינו (ע"פ 127/76 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 507) כנקודת מוצא את קביעותיו של בית-המשפט המחוזי, שלפיהן לא הופעלו על ברנס אמצעי-לחץ כלשהם - פיזיים או פסיכולוגיים. נקבע, כי הודאתו של ברנס ניתנה מרצונו הטוב והחופשי. ואילו השופט השלישי בהרכב, השופט חיים כהן, גרס, כי גם אם הופעלו אמצעי-לחץ על ברנס, הרי שלדידו, לאור הודאתו המצטדקת של ברנס, לא מתעורר ספק סביר בכך שלא היה באמצעים אלה כדי לשבור את כוח התנגדותו של ברנס ולשלול את רצייתו בהודאתו.

 

             בקשה שהגיש ברנס לדיון נוסף בעניינו נדחתה. ראו ד"נ 25/76 ברנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

 

8.           כעבור כשנתיים הגיש ברנס מתוך כלאו בקשה למשפט חוזר. עיקר טענותיו היה, כי הודאתו במשטרה ניתנה כאשר היה שרוי במצב של התמוטטות נפשית ופיזית, נכפתה עליו בכוח, ואין בה אמת. בית-המשפט העליון, מפיו של הנשיא יואל זוסמן, דחה את הבקשה בקצרה, בנימוק כי לא נמצאה כל ראיה חדשה היכולה לסייע לברנס בטענותיו, כנדרש בסעיף 9 לחוק בתי המשפט, תשי"ז1957-, שהיה אז בתוקף, ולפיכך לא קמה עילה לקיים משפט חוזר.

 

חקירת קרפ וגל

 

9.           על רקע פניות חוזרות ונשנות של ברנס מבין כתלי בית-הסוהר, ובעקבות חשיפה על-ידי קצין משטרה בדימוס, ניצב-משנה עזרא גולדברג, של קיום פעולות בלתי-כשרות שבוצעו על-ידי חוקרי צוות-החקירה בראשותו של מרקוס, פתחה בשנת 1980 המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עורכת-הדין יהודית קרפ, בבדיקה מקיפה של הפרשה. בתיאום עימה החל גם צוות משטרתי, בפיקודו של ראש מחלקת החקירות ניצב-משנה שלמה גל, לחקור חשדות לפעולות בלתי-חוקיות שבוצעו על-ידי צח"ם מרקוס. דו"ח הבדיקה (להלן: דו"ח קרפ) הצביע על שורה ארוכה של ממצאים, שהציפו שאלות ועוררו בקיעים בהרשעתו של ברנס: ראשית, ממצאים הנוגעים להתנהלות המשטרה בפרשה שמקימים חשש כי הרשעת ברנס נסמכה על עדויות שקר, ומעוררים ספק בקשר להרשעה. שנית, ממצאים וראיות שלא עמדו בפני בית-המשפט המחוזי.

 

10.         עם הסוג הראשון של הממצאים נמנתה עדותו של פקד עוזי נבות, ראש המעבדה הניידת לזיהוי פלילי (להלן: המז"פ), שצילם והקליט על-גבי סרט וידיאו את השחזור שנערך לברנס. נבות העיד במשפטו של ברנס, כי מרקוס לא נכח בשחזור. ברם, לאחר שקיבל נבות מעמד של עד-מדינה והתחייבות ממפכ"ל המשטרה שאם ימסור עדות מלאה ואמיתית לא יינקטו כנגדו צעדים שיפגעו במעמדו במשטרה, הודה נבות כי שיקר בעדותו במשפטו של ברנס. לדברי נבות, ברנס הפסיק במהלך השחזור לשתף פעולה. השחזור הופסק למשך כחצי שעה, שבמהלכה הגיע מרקוס לאתר השחזור, שבו שהה גם פקד יחיאל פיקהולץ, חבר נוסף בצוות החקירה. וכך סיפר נבות בהודעתו:

 

בהיותי עומד איפה שעמדתי ראיתי את מרקוס מגיע בצעדים מהירים כשפניו אדומות מכעס ונכנס עם חלקו העליון של גופו דרך הצד הימני של האסקורט לתוך המכונית תוך כדי צעקות. באותה עת יחיאל פיקהולץ היה נע על השוליים של הכביש מצד ימין בין האסקורט לניידת ותוך כדי מתן מכת אגרוף בכף ידו השניה היה אומר בזעם "אני אעשה ממנו קציצות", וחוזר על משפט זה כמה פעמים. באותה עת אני הספקתי לזהות דרך החלון האחורי של האסקורט שלפני, שמרקוס דוחף את ידיו לכוון ברנס כשברקע שמעתי צעקות.

 

 

             גרסתו של נבות באשר לנוכחות מרקוס בשחזור נתמכה בעדותו של עובדיה ישראלי, אף הוא איש המז"פ. כן תמכה בגרסה זו הודעתו של אורי גלי, נהג הצח"ם, שסיפר כי הסיע את מרקוס לאתר השחזור.

 

             נבות סיפר עוד לחוקריו, כי לאחר שהבין שכל השוטרים, ששה במספר, העידו כאיש אחד כי מרקוס לא נכח בשחזור, הוא התקומם כנגד כך, ואף ציין בשיחה שערך עם ראש אגף החקירות במשטרה שהוא איננו מוכן להעיד עדות-שקר. לדברי נבות, נאמר לו כי טעותו של מרקוס היא פרט "לא חשוב" שאין זה ראוי לפגוע בגינו ב"מה שהושג" לאחר ששני צח"מים נכשלו בפענוח הפרשה, וכי המשטרה תדאג לכך שהתובע במשפטו של ברנס, עורך-הדין עדי בראונר, יימנע מלזמן את נבות להעיד במשפט הזוטא. נבות סיפר שלאחר שנסתיים משפט הזוטא נקרא אף הוא להעיד בעניין הצילום, ואז, לאחר שכבר נתקבלה עמדת המשטרה במשפט הזוטא, בחר נבות שלא לסותרה.

 

11.         עוד הצביע דו"ח קרפ על כך ששני שוטרים, רב-סמל סימון אבוטבול ורב-סמל דוד כהן, הודו כי ראו את אלבז מכה את ברנס, בניגוד לעדויות שניתנו בבית-המשפט המחוזי. כן הצביע הדו"ח על הודעה של ד"ר בלוך, שבה לא שלל את האפשרות שברנס אומנם התלונן בפניו על מכות שספג, וזאת בניגוד לעדותו של ד"ר בלוך במשפט.

 

             דו"ח קרפ הוסיף והצביע על חשד להדחת אחד מעדי התביעה במשפט - מקס בוחבוט - שבעדותו במשפט הפריך את האליבי שמסר ברנס, שלפיו השניים נסעו יחדיו באוטובוס בליל הרצח. מהודעה שמסר בוחבוט בשנת 1981 עלה, כי לאחר שמסר לראשונה הודעה במשטרה בדבר הערב שבו נסע עם ברנס באוטובוס, שבה ציין כי אין מדובר בערב הרצח, גילה כי אירוע הנסיעה לא התרחש בתאריך שמסר אלא במועד אחר, שאף הוא אינו ערב הרצח. לפיכך, סיפר בוחבוט, שב ומסר הודעה שניה במשטרה בהתאם. בוחבוט הוסיף וסיפר, כי יום לפני עדותו במשפטו של ברנס הופיע אלבז בביתו, ועל-מנת "לרענן" את זכרונו של בוחבוט הקריא לו את הודעתו הראשונה. בוחבוט ציין בפני אלבז שמסר במשטרה הודעה שניה מתקנת, אך אלבז לחץ עליו להיצמד להודעתו הראשונה ואמר לו שהיא הייתה "עשר" ושלא כדאי לבוחבוט, שעבד אז בשירות-המדינה, לשנותה ו"להסתבך". בוחבוט, הגם שזעם על לחציו של אלבז, ואף אמר לו שאילולא היו בביתו היה "זורק אותו מהמדרגות", הודאג מהעניין, לא ישן היטב באותו לילה, הלך למשפט, לדבריו, "כמו רובוט". שם נשאל רק על הודעתו הראשונה, ובה דבק.

 

12.         עם סוג הממצאים השני שעליהם הצביע דו"ח קרפ נמנו ראיות המעוררות ספק בהרשעת ברנס, שלא עמדו בפני בית-המשפט המחוזי: דו"ח מתאריך 6.11.74 בדבר תוצאה שלילית בהשוואת טביעת אצבעותיו של ברנס עם טביעות האצבעות שנתגלו על חפציה של רחל; עדות נוספת המעלה את האפשרות כי רחל נראתה באזור הכרמל בחיפה בליל הרצח בסביבות 22:30 כשהיא בגפה, בשעה שאינה תואמת את האירועים כפי שעלו מהודאת ברנס; דו"ח של הפסיכיאטר ד"ר ראובן מאיר, מתאריך 2.6.75, בדבר היעדר דפוסים סדיסטיים באישיותו של ברנס, הסותר את הימצאותם של סימני התעללות על גופתה של רחל; דו"ח מז"פ מתאריך 17.12.74 ותוצאות בדיקה מחודש פברואר 1981, המעידים על שוני מוחלט מבחינת הספקטרום הפלנולוגי בין האבק שנשאב מבגדי רחל לבין האבק שנלקח מן האיזור שתיאר ברנס בהודאתו כאיזור הרצח; ראיות המלמדות כי כל הפרטים שמסר ברנס בהודאתו אודות רחל ונסיבות הרצח, שבהם ראה בית-המשפט המחוזי כ"דבר-מה נוסף", היו ידועים למשטרה או שפורסמו בעיתונות כבר קודם לכן.

 

13.         דו"ח קרפ כלל גם המלצה באשר לדרך המשפטית שבה יש לנקוט, על יסוד סעיף החוק הרלוואנטי - סעיף 9(א) לחוק בתי המשפט, תשי"ז1957- - שזו הייתה לשונו:

 

נשיא בית המשפט העליון או ממלא מקומו הקבוע רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה אחד מאלה:

(1)   פסק בית-המשפט כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין היה יסודה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון.

(2)   נתגלו עובדות חדשות או ראיות חדשות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון, ולא יכלו להיות בידי הנידון, או לא יכלו להיות ידועות לו, בשעת בירור משפטו...

 

 

             בדו"ח קרפ נקבע, כי שתי העילות הרלוואנטיות לכאורה, המופיעות בסעיפים 9(א)(1) ו9-(א)(2), דורשות כי יהיה בראיות המדוברות כדי להשפיע על תוצאות המשפט לטובת הנידון, ועל רקע זה, לשאלת נוכחותו של מרקוס בשחזור השפעות אפשריות על התוצאה. זאת, מכיוון שעובדת נוכחותו של מרקוס עשויה להשפיע על שאלת קבילות ההודאה שמסר ברנס והשחזור שביצע, על רקע הכוח שאולי הופעל כלפי ברנס, ועקב הפגיעה האפשרית ברצונו החופשי; ובנוסף לכך, יש לעובדה זו השפעה על מידת האמון שנתן בית-המשפט בחוקרי המשטרה מצד אחד, לעומת חוסר האמון שהביע בעדות ברנס, מצד שני.

 

              ברם, עורכת-הדין קרפ המליצה ליועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש בינתיים בקשה למשפט חוזר על סמך סעיף 9(א)(2) לחוק בתי המשפט, תשי"ז1957- - שעניינו עילה שמקורה בראיות חדשות שנתגלו - אלא להעמיד לדין את חוקרי צח"ם מרקוס בגין עדות-השקר, ולאחר סיום ההליכים נגדם להגיש בקשה למשפט חוזר על-פי העילה שבסעיף 9(א)(1) לחוק הנ"ל. וכך נכתב בדו"ח קרפ:

 

ההסכמה להגיש בקשה למשפט חוזר [מכוח סעיף 9(א)(1) הנ"ל] כפופה לתנאי שבהליכים על עדות שקר לא יקבע בית-המשפט כממצא עובדתי כי מרקוס לא היה בשחזור או כי אינו מאמין לראיות החדשות. אולם גם בנסיבות של זיכוי ניתן עדיין לשקול בקשה בעילה לפי סעיף 9(א)(2)...

 

 

             בסיכום הדו"ח כתבה עורכת-הדין קרפ:

 

צירוף מכלול הספקות האמור לראיות החדשות, שהעלתה חקירת המשטרה, מוביל למסקנה כי מן הצדק יהיה ששאלת הספק הסביר תוכרע מחדש בהליך משפטי וכי יש לתת לברנס את יומו הנוסף בבית-המשפט.

 

 

 

משפטם של חברי צח"ם מרקוס

 

14.         בהתבסס על דו"ח קרפ ועל חקירת המשטרה, העמידה המדינה למשפט בבית-המשפט המחוזי בירושלים חלק מחברי צח"ם מרקוס - מרקוס עצמו, אלבז ופיקהולץ - באשמה של מתן עדות-שקר. בית-המשפט המחוזי שמע את עדויותיהם של נבות ושל חברו לצוות המז"פ, ישראלי, וקבע ברוב דעות כי מרקוס נכח בשחזורו של ברנס. ברם, פיקהולץ עבר תאונת דרכים קשה, ומסיבה זו עוכבו כנגדו ההליכים; אלבז זוכה מחמת הספק, לאחר שנקבע כי ייתכן שלא ראה את מרקוס מגיע לשחזור; ואילו מרקוס עצמו הורשע בעבירה של מתן עדות-שקר.

 

             על הרשעה זו עירער מרקוס לבית-המשפט העליון, וערעורו נתקבל. ראו ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225. השופט מנחם אלון מתח בפסק-הדין ביקורת על אופן ניהול החקירה על-ידי נצ"מ גל, שבמהלכה אחד העדים - נבות - שוחח עם עד אחר - ישראלי - וזאת כאשר עדותו של האחד אמורה לשמש סיוע לעדות האחר. נקבע, כי עדות ישראלי לא תוכל לשמש סיוע לעדות נבות. בפסק-הדין נמתחה גם ביקורת על כך שגלי, נהג הצח"ם שמסר למשטרה כי הסיע את מרקוס לאתר השחזור, לא הובא להעיד בבית-המשפט רק משום שלא היה באותה העת בישראל, הגם שעדותו עשויה הייתה להכריע את הפרשה. כן התערב בית-המשפט בממצאי המהימנות של בית-המשפט המחוזי, וקבע כי אינו נותן אמון בגרסת נבות.

 

15.         זיכויו של מרקוס סתם את הגולל על האפשרות שהיועץ המשפטי לממשלה יגיש בקשה למשפט חוזר לעמוס ברנס. גושפנקא רשמית לכך אף ניתנה במכתבה מיום 22.3.88 של עורכת-הדין קרפ לנצ"מ (בדימוס) גולדברג.

 

שחרור ברנס מבית-הסוהר

 

16.         בחודש יוני 1983, כשמונה שנים בלבד לאחר שנאסר וכחצי שנה לאחר זיכויו של מרקוס, שוחרר ברנס. זאת משנשיא המדינה בהמלצת שר המשפטים, ועל-אף שברנס עצמו לא ביקש זאת, קצב את עונשו של ברנס ל12- שנות מאסר, שמהן נוכה שליש על-ידי ועדת השחרורים בשל התנהגותו הטובה של ברנס בכלא.

 

             במהלך שהותו בכלא המשיך ברנס לטעון לחפותו, וסירב לבקש חנינה או את קציבת עונשו. לטענתו, שאותה העלה בבקשות למשפט חוזר שהגיש, חנא חדד, ראש הצח"ם הראשון, ביקרו בכלא כנציג המטה הארצי של המשטרה, וניסה לשכנעו להגיש בקשת חנינה, תוך שהבהיר לו כי בקשה זו תיענה בחיוב, אך ברנס עמד בסירובו. השופט חיים כהן, שישב בהרכב השופטים שדן בערעורו של ברנס לבית-המשפט העליון, ביקר אף הוא את ברנס בתאו מספר פעמים. בעניין זה טוען ברנס עד היום, כי השופט שכנעו להסכים ולצאת מהכלא, ולנהל את מאבקו להוכחת חפותו ולטיהור שמו מחוץ לכותלי בית-הסוהר.

 

הבקשה השניה למשפט חוזר

 

17.         בתאריך 7.6.84 הגיש ברנס בקשה שנייה לקיום משפט חוזר בעניינו, וזאת בהתבסס על סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984- (להלן: החוק, או חוק בתי המשפט). בקשה זו נסמכה בעיקר על ממצאים מדו"ח קרפ. בית-המשפט העליון, בהחלטה שניתנה על-ידי המשנה-לנשיא מרים בן-פורת (מ"ח 8/84 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 589), סקר את ההיסטוריה בתיק, ובחן את הפרשה מנקודת הנחה כי מרקוס נכח בשחזור. הראיות שנחשבו לעת ההיא כחדשות נבחנו ונדחו לגופן. נקבע, כי הרשעתו של ברנס מבוססת היטב, וכי אין בכוחן המצטבר של הראיות והממצאים החדשים לשנות את התוצאה לטובתו של ברנס. בקשתו השנייה של ברנס למשפט חוזר נדחתה איפוא.

 

הודעת אבוטבול

 

18.         בתאריך 17.10.95 התייצב סימון אבוטבול, גימלאי של משטרת ישראל שנמנה עם חברי צח"ם מרקוס, בתחנת המשטרה בטבריה, וסיפר כי בעקבות חזרתו בתשובה הוא מבקש לנקות את מצפונו, המייסרו מזה שנים. אבוטבול מסר לחוקרי המשטרה הודעה, ובה סיפר כי "בהדרכת הפרקליט" שיקר במשפטו של ברנס, והעיד שתפקידו היה אך לשמור על ברנס, בעוד שהאמת היא כי שימש חוקר פעיל בצוות החקירה. לדבריו, למרות שהוכחש הדבר במשפט, נכח במעמד מסירת הודאתו של ברנס ואף פרץ בבכי כחלק מתרגילי החקירה. עם זאת, לשאלת החוקרים השיב אבוטבול, כי למיטב שיפוטו הודאתו של ברנס ניתנה מרצונו החופשי.

 

שינוי החוק והבקשה השלישית למשפט חוזר

 

19.         בתאריך 29.2.96 תוקן סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, המסדיר את התנאים לקיום משפט חוזר. בגדר התיקון בוטלה הדרישה כי על העובדות או הראיות העשויות לשנות את תוצאות המשפט להיות חדשות, והוספה הוראה שעל-פיה ניתן להורות על קיום משפט חוזר במקרים שבהם נתעורר חשש של ממש כי נגרם "עיוות דין" לאדם שהורשע במשפט פלילי.

 

20.         בתאריך 7.7.96, לאחר שינוי הסעיף ובין היתר עקב השינוי, הגיש ברנס בקשה נוספת למשפט חוזר, שלישית במספר. בית-המשפט העליון, מפיו של המשנה-לנשיא שלמה לוין, קבע כי אין לבדוק בשנית את הראיות שנבדקו בהחלטתה של המשנה-לנשיא בן-פורת. שכן, למרות שהסעיף לא איפשר הבאת ראיות שאינן חדשות, בדקה המשנה-לנשיא בן-פורת גם ראיות כאלו, ובחנה אם קיים יסוד להעלאת ספק באשמתו של ברנס.

 

             משכך, נפנה בית-המשפט לבחון את טענות ברנס ככל שבוססו על עובדות וראיות שלא נדונו בגדרי הבקשה הקודמת, דן בהן ודחה אותן אחת לאחת. נקבע, כי אין בכוח הראיות שהובאו כדי לקעקע את המסקנה המרשיעה שאליה הגיעו בתי-המשפט. באשר לעילה העוסקת בחשש ממשי ל"עיוות דין", שנוספה בתיקון החדש לחוק, קבע המשנה-לנשיא לוין שעילה זו חולשת על הסעיף כולו, ובית-המשפט יידרש לה בנסיבות מיוחדות שהמחוקק לא יכול היה לחזותן מראש כאשר יתעורר חשש ממשי שאדם חף מפשע הורשע. אך משנדחו טענות ברנס לגופן - חלקן בבקשה הקודמת על-ידי המשנה-לנשיא בן-פורת וחלקן על-ידי המשנה-לנשיא לוין -  מצא השופט לוין כי לא מתקיים חשש של ממש לעיוות דין, ובקשת ברנס נדחתה. ראו מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 241.

 

הלכת קוזלי

 

21.         בתאריך 16.1.99, בין בקשתו השלישית של ברנס לבין הדיון בבקשה שלפניי, פסק בית-המשפט העליון בבקשה למשפט חוזר שהגישו מי שהורשעו ברצח הנער דני כץ. ראו מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529 (להלן: מ"ח קוזלי).

 

             המחלוקת בין הצדדים באותה פרשה נסבה, בין היתר, על משמעות המונח "עיוות דין" בסעיף 31(א)(4) לחוק לבתי המשפט, ועל היקף התפרשותו של סעיף זה. במ"ח קוזלי נקבע, כי תכלית הסעיף היא לתת לשופט הדן בבקשה לקיום משפט חוזר, המשקיף על ההליך כולו ב"מבט על", שיקול-דעת רחב. לפיכך נקבע כי הצירוף "עיוות דין" כולל בחובו גם עיוות דין שעניינו פגם דיוני חמור או ליקוי פרוצדוראלי, שיש עימם פגיעה בזכויות-היסוד של הנידון, גם אם לא הוכח פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובת הנידון עקב פגם זה.

 

הבקשה שבפניי

 

22.         כאמור, בפניי מונחת בקשתו הרביעית של ברנס למשפט חוזר. באי-כוח הצדדים עשו מלאכתם נאמנה, וערכו טענות מפורטות המשתרעות על-פני מאות עמודים. עם זאת, רבות מטענות ברנס ותגובות המדינה נוגעות לשאלות שכבר נידונו והוכרעו בבקשות הקודמות למשפט חוזר ולמחלוקות שבהן לא ראיתי צורך להכריע במסגרת החלטתי זו. גדר המחלוקות בין הצדדים הרלוואנטי להחלטתי מצטמצם לשלושה מוקדים עיקריים: ראשית, מידת החידוש שבבקשה. שנית, סוגיית הפגמים הדיוניים. ושלישית, אפשרות השינוי של תוצאות המשפט.

 

טענות ברנס

 

החידוש בבקשה

 

23.         ברנס טוען, כי עניינו מעולם לא נבחן באספקלריה של הלכת קוזלי ולאור הפרשנות שנתן בית-המשפט בפרשה זו לסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. שתי בקשותיו הראשונות של ברנס נדחו בטרם תוקן סעיף 31(א) לחוק. ואילו בקשתו השלישית נדחתה לאחר חקיקת הסעיף, אך בטרם נפסקה הלכת קוזלי. לאור הלכה זו מצביע ברנס על עילה חדשה לקיום משפט חוזר - פגמים דיוניים חמורים במשפטו, שמנעו ממנו הליך הוגן והעולים כדי עיוות דין. בנוסף טוען ברנס, כי בקשתו מציגה שורה של ראיות וטענות חדשות. הדבר נעשה אומנם תוך התייחסות אף לטענות וראיות שהועלו בעבר, אך זאת על-מנת לאפשר לבית-המשפט בחינה ב"מבט על" של מלוא חומר הראיות בעניינו.

 

הפגמים הדיוניים

            

24.         לטענת ברנס, משפטו היה נגוע בפגמים דיוניים חמורים, שכתוצאה מהם הוא לא זכה להליך הוגן, ובכך נגרם לו עיוות דין.

 

             הפגמים שעליהם מצביע ברנס סבים את עדויות השקר שמסרו שוטרים במשפטו. נטען, כי בית-המשפט המחוזי הסתמך על עדויות אלו שעה שדחה את גרסתו של ברנס בכלל, ואת גרסתו אודות נסיבות מתן הודאתו בפרט. הפגמים שנתגלו בבית-המשפט המחוזי - היעדר רישום מהלך החקירה במשטרה, מעצרו על יסוד עילת שווא, ועדויות השקר שמסרו אודות עילת המעצר אלבז ומרקוס - היוו רק "קצה הקרחון" בשרשרת ארוכה של שקרים ופגמים, אשר חלקם נחשפו עם השנים שחלפו מאז. לטענת ברנס, חוקרי המשטרה שיקרו בעקביות בבית-המשפט המחוזי, ועל-מנת לערער לחלוטין את אמינותו שלו, נקטו בשיטה של "הכחשה טוטאלית". על-פי שיטה זו, כל אימת שברנס ייחס לחוקרים מעשה פסול, הכחישו החוקרים לא רק את המעשה עצמו אלא אף דברים תמימים הנוגעים לנסיבות המעשה ואשר אין בהם כל פסול. בדרך זו גרמו החוקרים לבית-המשפט להאמין להם, מתוך הנחה של בית-המשפט, שאילו היו השוטרים משקרים, בוודאי היו מכחישים רק את המעשים הפסולים ולא גם את המעשים התמימים. לטענת ברנס, שיטה זו הניבה פירות: אמינותו קועקעה לחלוטין, ובית-המשפט המחוזי קיבל את הרושם המוטעה כי ברנס בודה דברים מליבו.

 

25.         בבקשתו פירט ברנס שורה של דוגמות ל"שיטת ההכחשה הטוטאלית". כך למשל, מול טענותיו של ברנס כי נחקר על-ידי זוגות של חוקרים שהתחלפו כל מספר שעות ומנעו ממנו שינה בימים ובלילות העידו השוטרים - ובהם כהן, פיקהולץ ואבוטבול - לא רק כי ברנס לא נחקר בלילות, אלא כי הם כלל לא שמשו כחוקריו, ורק שמרו עליו. לטענת ברנס, כיום - לאחר שנמסרה הודעתו של אבוטבול - ברור כי אבוטבול שיקר בבית-המשפט המחוזי וחקר באופן פעיל את ברנס.

 

             דוגמה אחרת שעליה הצביע ברנס הייתה, כי עדותו לפיה בעת מסירת הודאתו נכחו בחדר-החקירות - בנוסף למרקוס - גם השוטרים עזרא ימין, דוד חיון ואבוטבול, אשר הכתיבו לו דברים בזמן כתיבת ההודאה והוא העלה אותם על הכתב, הוכחשה לא רק לעניין הלחץ והתכתיב, אלא גם לעניין עצם נוכחות חיון ואבוטבול. לטענת ברנס, כיום - לאחר שנמסרה הודעתו של אבוטבול - ברור כי אבוטבול אכן נכח בעת שהודאתו של ברנס ניתנה.

 

             דוגמה נוספת שעליה הצביע ברנס נוגעת לאלימות שהופעלה כלפיו. ברנס טען במשפטו, כי חוקריו נקטו כלפיו באלימות, שכללה שימוש בסטירות-לחי ובאגרופים, וכי התלונן על-כך בפני ד"ר בלוך, הרופא שבדקו. ברם, השוטרים עלו כאיש אחד לדוכן העדים במשפטו והכחישו טענות אלה, וד"ר בלוך הכחיש גם את עצם תלונתו של ברנס אליו בנושא זה. לטענת ברנס, כיום - לאחר שנמסרה הודעתו של ד"ר בלוך - ברור כי שלילתו הגורפת של ד"ר בלוך את האפשרות שברנס התלונן בפניו אינה נכונה.

 

             דוגמה רביעית שעליה הצביע ברנס נוגעת לשחזור. כאמור, ברנס טען במשפט הזוטא בעניינו, כי כאשר סירב להמשיך בשחזור הוזעק מרקוס לאתר השחזור ונהג כלפיו באלימות כדי לשכנעו להמשיך. גרסתו של ברנס, לא רק לעצם האלימות אלא גם לעצם נוכחותו של מרקוס באתר השחזור, הוכחשה על-ידי חוקרי המשטרה, וגרסתם אומצה על-ידי בית-המשפט המחוזי. לטענת ברנס, אין לחלוק עוד היום על עובדת נוכחותו של מרקוס באתר השחזור, כעולה מדבריהם של נבות, ישראלי וגלי, ומממצאי בית-המשפט המחוזי במשפטו של מרקוס.

 

             דוגמה חמישית שעליה הצביע ברנס הייתה הטענה שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי במשפטו, שלפיה במהלך מעצרו ולצורכי חקירה נכבל באזיקים על-ידי אבוטבול, בהוראת אלבז. טענה זו נתקלה בהכחשה גורפת, ונסתרה בעדות נגדית של השוטרים שלפיה באותו יום אלבז כלל לא פגש בברנס, ואילו אבוטבול בשלב זה טרם הצטרף לצח"ם. לטענת ברנס, כיום - לאור רישומים והודעות שנמצאו על-ידי הסניגוריה - ברור כי אבוטבול היה חבר בצח"ם במועד הרלוואנטי, וכי ניתנה הוראה לכבול באזיקים את ברנס.

 

26.         כראיה מסייעת לטענותיו באשר לדרך פעולתה הפסולה של המשטרה נסמך ברנס על הודעתו של בוחבוט, המתארת את איומיו של אלבז על בוחבוט - יום לפני עדותו של בוחבוט בפני בית-המשפט המחוזי - שנועדו להבטיח כי בוחבוט ייצמד לגירסה הראשונה שמסר.

 

             ברנס הוסיף וטען, כי התובע במשפטו, עורך-הדין בראונר, הוא אשר עמד מאחורי הפגמים בהליך, והשפיע שלא כדין על חוקרי המשטרה. ברנס ביקש להסיק זאת מפרטים שונים. ביניהם, דבריו של אבוטבול במשטרה כי העיד "בהדרכת הפרקליט"; הימנעות התובע מלשוחח עם בוחבוט על ההודעה השניה שמסר במשטרה; והימנעות התובע מלחקור במשפט את בוחבוט אודות ההודעה השנייה והתמקדותו רק בהודעתו הראשונה של בוחבוט, על-מנת לקבל את התשובה הרצויה.

 

27.         פגם דיוני נוסף שעליו הצביע ברנס נגע למעורבות חוקרי שירות הביטחון הכללי בפרשת הרצח. מעורבות זו הוסתרה מסניגוריו של ברנס מאז הרצח ועד למועד הגשת הבקשה הנוכחית. לטענת ברנס, הוא עצמו נחקר במתקן של השב"כ ביגור, ושני עדים במשפטו - עד תביעה יורם ביכונסקי, שהיה חברה של רחל בזמן הרצח, ועדת הגנה, מלי מזרחי, שהייתה ידידה של השניים - נחקרו על-ידי השב"כ בקשר לחברותם בארגון קיצוני הקרוי "אוונגארד", והחוקרים השתכנעו שהם אינם קשורים לרצח. חומר חקירה זה, טען ברנס, צריך היה להיות מועבר לעיון הסנגוריה או למצער להיות מוגן על-ידי תעודת חיסיון מתאימה. לטענת ברנס, ההשלכה של הסתרת חומר כזה מסניגורו הייתה מרחיקת-לכת. ראשית, מן הסניגור נמנעה האפשרות לזמן אנשי שב"כ למשפט הזוטא בכדי שיעידו על שהתרחש במקום החקירה ועל דרך התנהלותו של צח"ם מרקוס, באופן שהיה מסייע לגרסתו של ברנס. שנית, הסניגור נקט בקו הגנה מוטעה, שעסק בניסיון להצביע על ביכונסקי כרוצח, ואשר לא היה נוקט בו אילו ידע על חקירת השב"כ.

 

28.         עוד טען ברנס כי התנהלותה של המשטרה בעניינו גרמה לו לנזקים ראייתיים חמורים. מבדיקה שערכו סניגוריו של ברנס בעת הכנת הבקשה הנוכחית התברר, כי לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות קיים סיכוי ממשי להפיק ראיות D.N.A. מן הראיות הפיזיות בתיק הרצח, וזאת באופן שיכול היה להאיר את הפרשה ולהוביל לחשיפת האמת. ברנס הסכים לכל בדיקה מעין זו. ברם, המשטרה, שברשותה היו מצויים מכנסיה של רחל, המוכתמים בזרע ובדם, וכן צלוחית שבה היו תאי-זרע של הרוצח, לא הצליחה לאתר את שני המוצגים. לבסוף הודיעה המשטרה, כי המכנסיים נעלמו, וכי צלוחית הזרע הושמדה בניגוד לנהלים.

 

             נטען איפוא, כי שורה זו של פגמים דיוניים יוצרים, כל אחד מהם בנפרד ובוודאי שכולם יחדיו, עיוות דין חמור; כי במנותק משאלת אשמתו או חפותו, לא זכה ברנס להליך הוגן (due process) ולא נעשה לו משפט צדק; וכי הדרך היחידה לתקן עיוות דין זה היא עריכת משפט חוזר בעניינו.

 

תוצאות המשפט

            

29.         בנוסף לפגמים הדיוניים העלה ברנס טענות הנוגעות לשקריות הודאתו ולהיותו חף מפשע. טענות אלו נסמכות בחלקן על הממצאים שפורטו, וחלקן על שורה ארוכה של תהיות אחרות, מהן שנבחנו כבר בעבר. תהיות אלו עולות, כך נטען, לכדי מסה קריטית שיש בה כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת ברנס. נטען, כי ההרשעה נסמכה על הודאתו של ברנס ועל השחזור, ללא כל ראיה חיצונית שקשרה אותו לרצח, וכי המשקל האמיתי שיש לתת להודאה זו הוא נמוך ביותר. זאת לאור אישיותו החלשה של ברנס; נסיבות גביית הודאתו, שכללו לחצים, אלימות ומניעת שינה; ותוכן ההודאה, שמצד אחד לא כולל פרטים - אף פרטי החקירה "המוכמנים" - שלא היו ידועים לחוקרים בעבר, ומצד שני מתקשה להתיישב עם ממצאים שונים שנתגלו. הפחתה של המשקל שיש לתת להודאה והיעדר ראיות חיצוניות מספקות מובילים - כך נטען - לקריסת ההרשעה.

 

30.         ברנס טען גם, כי נסיבות עניינו דומות במידה רבה לנסיבות שנדונו במ"ח 1966/98 הררי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: פרשת מע"ץ), שבו הוחלט על משפט חוזר בתמיכת המדינה, והן אף חמורות מהן. בפרשת מע"ץ טענו הנאשמים, שרק חלקם הגיש ערעור, כי הודאתם הוצאה מהם בכפייה ובאיומים, אך טענותיהם נדחו והם הורשעו. כעבור שנים נמסרה הודעה מאוחרת של קצין משטרה, שלפיה שוטרים אכן היכו את הנאשמים ושיקרו בבית-המשפט, שבעקבותיה תמכה המדינה בקיום משפט חוזר. לטענת ברנס, בעניינו לא עד אחד בלבד, אלא שורה של עדים, הודו כי שיקרו, שינו את הגרסות שמסרו במשפט, וחיזקו את גרסתו של ברנס, שבה גם דבק בערעורו ובמשך השנים.

 

             לסיכום, לטענת ברנס, הפגמים השונים שנפלו בהליך הרשעתו הם מהותיים ועולים כדי עיוות דין, ודי בהם כדי שבית-המשפט יורה על משפט חוזר מכוח סעיף 31(א)(4) לחוק. לחלופין, טענתו היא שהצטברות הפגמים והתמיהות האחרות העולים מן הפרשה עשויה לשנות את תוצאות המשפט לטובתו, ולכן יש להורות על משפט חוזר מכוח סעיף 31(א)(2) לחוק.

 

טענות המדינה

 

החידוש בבקשה

            

31.         מנגד, טענת המדינה היא שהבקשה שבפניי נעדרת כל חידוש, וכי לנוכח תקנה 8 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), תשי"ז1957-, די בכך כדי לדחות את הבקשה. בטיעוניה מסתמכת המדינה גם על דברי המשנה-לנשיא לוין בהחלטה שניתנה בגדרי הבקשה הקודמת למשפט חוזר שהגיש ברנס, וכן על כך שהמשנה-לנשיא לוין, אף שנדרש בסופו של דבר לגופה של הבקשה, לא בחן בחינה חוזרת טענות שעלו ונדחו במסגרת הבקשות שקדמו לה, אלא רק טענות חדשות.

 

             לטענת המדינה, הבקשה הנוכחית חוזרת ומתבססת על טענות, עובדות, וראיות שהיו בפני ערכאות שונות. אלו נבחנו לגופן, ונדחו לא רק כפרטים, אלא אף כמכלול, ונקבע כי אין בהן כדי להצדיק עריכת משפט חוזר. עוד טוענת המדינה, כי בבקשתו הנוכחית של ברנס אין אלא סינתזה נוספת של ראיות שנבחנו כבר, וכי אין יסוד לשינוי של מסקנות בתי-המשפט שדנו בעניינו של ברנס בעבר. כן נטען, כי חלק מן הטענות נסמכות על ראיות שנמצאו ברשות ברנס ובאי-כוחו מזה שנים רבות, וגם אם לא נעשה בהן שימוש, אין בכך כדי להצדיק עריכת משפט חוזר.

 

הפגמים הדיוניים והשפעתם

            

32.         באשר לפגמים שאותם מנה ברנס בבקשתו טוענת המדינה, כי בניגוד לטענה כי שיטת "ההכחשה הטוטאלית" היא שגרמה לבית-המשפט המחוזי להאמין כמקשה אחת לגרסת השוטרים ולא לגרסתו של ברנס, הרי שבפועל בית-המשפט המחוזי הוא אשר חשף בעצמו חלק משקרי השוטרים. לטענת המדינה, בסופו של יום, למרות מעשים פסולים אלו, ולא בגללם, העדיף בית-המשפט המחוזי את גרסת התביעה על-פני גרסתו של ברנס.

 

             המדינה התייחסה בתגובתה באופן פרטני לטענות שהעלה ברנס, בהסבירה כי טענותיו של ברנס בדבר נוכחות מרקוס בשחזור נדחו על-ידי בית-המשפט העליון במשפטו של מרקוס. יתר-על-כן, כאשר בדקה המשנה-לנשיא בן-פורת סוגיה זו, הייתה היא מוכנה אף לצאת מנקודת הנחה שמרקוס אומנם נכח בשחזור. ברם, אף בכך לא מצאה המשנה-לנשיא בן-פורת עילה לקיום משפט חוזר, שכן מרקוס הגיע לשחזור רק בשלביו הסופיים, באופן שאינו מצדיק לפסול את השחזור כ"דבר-מה נוסף" המחזק את ההודאה.

 

             המדינה הוסיפה וטענה, כי דבריו של ד"ר בלוך, שלא שלל את האפשרות כי ברנס סיפר לו כי הוכה, נבחנו במסגרת שתי בקשותיו הקודמות של ברנס, ונקבע כי אין מדובר בראיה שעשויה הייתה לשנות את תוצאות המשפט לטובת ברנס. שכן, גם אם אכן טען ברנס באוזני ד"ר בלוך כי הוכה, הרי שבבדיקה הרפואית לא נמצאו סימני חבלות בגופו של ברנס.

 

             עוד נטען, כי הודעתו של אבוטבול צורפה כנספח לכתבי-הטיעון מטעם המדינה כבר במסגרת בקשתו הקודמת של ברנס. אכן, אבוטבול הודה כי שיקר בעדותו ביחס להיותו שומר ולהשתתפותו בתרגילי הבכי עובר למסירת הודאת ברנס. ואולם, לטענת המדינה אבוטבול גם הדגיש כי אין לו ייסורי מצפון לגבי הרשעתו של ברנס, כי הודאתו של ברנס ניתנה מרצונו הטוב, וכי למעט הפסקה אחת של רבע שעה נערך השחזור ברצף. לדעת המדינה, הודעתו של אבוטבול מזיקה לעניינו של ברנס יותר מאשר מועילה לו.

 

             המדינה הוסיפה והסבירה, כי טענות בדבר השפעתו הפסולה כביכול של התובע במשפטו של ברנס על העדים נדחו בעבר, וכי הטענה בדבר הדחתו של העד בוחבוט אינה מסייעת לברנס. שכן, כפי שגם קבעה המשנה-לנשיא בן-פורת, אף לפי הגרסה השניה שמסר בוחבוט במשטרה - ובניגוד לטענת ברנס - בוחבוט לא נסע עם ברנס בליל הרצח אלא במועד אחר.

 

             באשר לטענה כי בחשיפת מעורבות חוקרי השב"כ בפרשה, כמו גם בשמירת מכנסיה של רחל והצלוחית עם תאי-הזרע של הרוצח, היה כדי לסייע לברנס, ציינה המדינה כי אלו הן ספקולציות. המדינה ביקשה לאבחן את נסיבות פרשת מע"ץ מעניינו של ברנס. נטען, כי בשונה מפרשת מע"ץ, הודאת ברנס נתמכת על-ידי ראיות סיוע - השחזור שערך, פרטים מוכמנים שגילה בהודאתו, והפרכת האליבי שמסר. בתשובה ליתר טענות ברנס הסבירה המדינה, כי מדובר בטענות ההולמות ערעור, ולא בטענות שמקומן בדיון בבקשה למשפט חוזר, וכי ממילא מרבית טענות אלו כבר נדונו ונדחו במסגרת הבקשות הקודמות שהגיש ברנס.

 

             לסיכום הטעימה המדינה, כי אין בבקשתו של ברנס חידוש המצדיק לשנות את ההחלטות הקודמות של בית-המשפט בעניינו, ואין הבקשה מצביעה על עילה לקיים משפט חוזר.

 

המסגרת הנורמטיבית

 

33.         סעיף 31 לחוק בתי המשפט קובע איזון בין הצורך לתקן עיוותים משפטיים לבין עקרון סופיות הדיון.

 

             עד לתיקון סעיף 31 לחוק בתי המשפט בשנת 1996 ניתנה עדיפות בולטת לעקרון סופיות הדיון. עיקרון זה משרת אינטרסים חינוכיים והרתעתיים, ויישומו גם מאפשר למערכת להתפנות ולטפל בעניינים חדשים שטרם התבררו. ראו דו"ח הוועדה לענין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולענין העילות למשפט חוזר (תשנ"ה) (להלן: דו"ח ועדת גולדברג), 54; מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 334. עד לתיקון הותנה קיום משפט חוזר בהרשעת אחר באותם מעשים שבגינם הורשע הנידון, בפסיקת בית-משפט כי ראיה מן הראיות שהוגשה במשפטו של הנידון יסודה היה בשקר או שזויפה, או בהתגלות ראיה או עובדה חדשה, שלא הייתה, ואף לא יכולה הייתה להיות, בידי הנידון בעת שנשפט. וכל זאת, רק אם גריעת הראיה השקרית מחומר הראיות שהובא בפני בית-המשפט, או הוספת הראיה או העובדה החדשה, עשויות להביא לשינוי פסק-הדין המרשיע לטובת הנידון.

 

34.         חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק-היסוד), שנתקבל בשנת 1992, הקנה מעמד של זכות-יסוד חוקתית לזכותו של אדם להליך פלילי הוגן. זאת, בעיקר, מכוח סעיף 5 לחוק-היסוד, הקובע זכות לחירות, ומכוח סעיפים 2 ו4- לחוק-היסוד, הקובעים זכות לכבוד האדם. חוק-היסוד מחייב בסעיף 11 את רשויות השלטון כולן - הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, והרשות השופטת - לכבד את הזכויות הקבועות בו.

 

             כיום אין איפוא המחוקק - ולא-כל-שכן לא בית-המשפט - חופשי כבעבר לבחור את נקודת האיזון בין  הזכות להליך פלילי הוגן לבין עקרון סופיות הדיון. הקניית מעמד חוקתי לזכות להליך הוגן חייבה איפוא בחינה-מחדש של האיזון בינה לבין עקרון סופיות הדיון, תוך הקפדה על כך שהאיזון ישקף את מעמדה החוקתי הנכבד של הזכות להליך הוגן. בהתייחסם להשפעת חוק-היסוד על ההליך הפלילי כתבו בעז אוקון ועודד שחם:

 

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו שינה את מערך הזכויות הפלילי מיסודו. זכותו של אדם לחירות עוגנה. יש לה השלכה מהותית על ההליך הפלילי. זכות זו נאבקת בגדרו, אולי יותר מאשר בכל מגזר אחר של המשפט, על הבכורה. בתוך כך הוכרה זכותו של אדם להליך ראוי. משמעות הדברים היא שינוי של הפירמידה הערכית. סדרי הדין הפליליים "עלו כיתה". מענף פרוצדורלי הם הפכו לכלי מרכזי בשירות זכות היסוד החוקתית. אם זכויות הנאשם במשפט הפלילי נגזרו עד היום מהוראות סדרי הדין, "מעתה ייגזרו הוראות סדרי הדין הפלילי מזכויות האדם המוגנות בדבר הליך פלילי".

[בעז אוקון ועודד שחם, "הליך ראוי ועיכוב ההליך הפלילי", המשפט (תשנ"ו) 265]

 

 

             גישה זו התקבלה בפסיקת בית-המשפט העליון. בבש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, בע' 421 כתב המשנה-לנשיא אהרן ברק:

 

עיקר ההשפעה [של חוק-היסוד] ... יש לזכויות אדם חוקתיות על ההליך הפלילי. הליך זה קשור קשר כה אמיץ לחירותו האישית של הפרט, עד כי טבעי הוא שאיזון חדש בין פרט לכלל, המשתקף במתן מעמד חוקתי לזכויות האדם, ישפיע במישרין על סדר הדין הפלילי.

 

 

             ובאותה פרשה, בהתייחסי להשפעת חוק-היסוד על הרשות השופטת, כתבתי:

 

משנתקבל חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, עלינו לשוב ולבחון את פסיקתנו בתחום הדיון הפלילי ... כדי לברר אם הולמת היא את הוראות חוק היסוד ומגמותיו.

[שם, בע' 376-375].

 

 

             ואומנם, כך נהגה הרשות המחוקקת בתקנה את סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט. סעיף זה תוקן על-יסוד המלצות ועדה בראשות שופט בית-המשפט העליון אליעזר גולדברג, שמונתה על-ידי שרי המשפטים והמשטרה. הוועדה התבקשה, בין היתר, "לבחון מחדש את העילות בחוק לעריכת משפט חוזר ולהמליץ אם נדרשים תיקונים בחוק, או בפרקטיקה בנושא זה" (דו"ח ועדת גולדברג, שם בע' 3). בפתח הדו"ח שהגישה הוועדה נכתב, כי:

 

התגוששות האינטרסים ... מחייב[ת] איזון בין ערכים ותפישות יסוד חוקתיות וחברתיות, על-פי משקלם הסגולי.

[שם, בע' 7].

 

 

35.         סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, בנוסחו המתוקן, נחקק איפוא לאור חוק-היסוד. בגדרו שונתה נקודת האיזון לטובת הזכות להליך הוגן. וכך נקבע בסעיף המתוקן:

 

נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1)     בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2)     הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3)     אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4)     נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

 

 

             הנה-כי-כן, כיום אין עוד דרישה כי הראיה שלא הובאה במשפט המקורי תהיה חדשה, והוספה עילת-סל המאפשרת קיום משפט חוזר בהתקיים חשש של ממש לעיוות דין. שינוי נקודת האיזון לאור עקרונות חוק-היסוד קיבל ביטוי בפסק-הדין במ"ח קוזלי. למונח "עיוות דין" ניתן פירוש רחב, והוכללו בו פגמים דיוניים חמורים. אף נפסק, כי לעניין עילה זו אין הנידון חייב להראות כי אילמלא הפגם תוצאות המשפט עשויות היו להיות שונות. הסביר זאת הנשיא ברק, שנתן את ההחלטה:

 

אין הכרח כי פירוש זה המתרכז במבחן הסתברותי-תוצאתי, הוא שיאומץ בלעדית בגדריה של עילת סעיף 31(א)(4) לחוק ... כך הדבר, ראשית, שכן יש לפרש ביטוי בהקשרו החקיקתי ובהתייחס לתכלית העומדת ביסוד דבר החקיקה ... תכלית זו הינה מתן שיקול-דעת רחב בידי מי שצריך להחליט בבקשה למשפט חוזר. זו הייתה גם התכלית בשינוי תנאיו של סעיף 31 לחוק והוספת סעיף 31(א)(4) לחוק. עניינה של הוראה הוא מתן היכולת להשקיף באותו "מבט על" על ההליך כולו. תכלית זו מחייבת ליתן למונח "עיוות דין" בהתייחס לבקשה למשפט חוזר, תוכן ומהות רחבים שאינם זהים בהכרח לתוכנו ולמהותו בהקשרים אחרים. שנית, סעיף 31(א)(4) עצמו אינו כולל בלשונו יסוד בדבר שינוי פוטנציאלי בתוצאות המשפט, שלא כסעיפים 31(א)(1) ו31-(א)(2) לחוק. בשוני לשוני זה, יש כדי להצביע על היעדרה העקרוני של הדרישה בדבר שינוי תוצאות המשפט מגדריה של העילה שבסעיף 31(א)(4). שלישית, הכרה בעילה רחבה של עיוות דין, ככוללת גם פגמים דיוניים חמורים, עולה בקנה אחד עם המשקל שיש ליתן לזכויות היסוד של הנאשם בהליך הפלילי, לכבודו ולחירותו, בייחוד נוכח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהעלה עקרונות אלו לרמה חוקתית על-חוקית ... רביעית, פעמים רבות הקו המבחין בין פגם דיוני חמור לבין פגם שיש בו כדי להשפיע על תוצאת המשפט, אינו כה ברור. אכן, קשה לכחד כי במצבים רבים קיומו של פגם דיוני חמור מקים חזקה להשפעה על תוצאת ההליך. זאת ועוד: תוצאת ההליך אינה הכרעה משפטית התלויה בחלל האוויר. יש עמה גם הכרעה באשר לדרך הראויה לניהול ההליך ולשמירה על זכויותיהם של המתדיינים בפניו של בית-המשפט. הנה-כי-כן, פגם דיוני חמור הינו במידה רבה פגם מהותי חמור.

[שם, בע' 564-563]

 

 

 

פגמים דיוניים מהותיים כעיוות דין

 

36.         גישה הרואה פגמים דיוניים מהותיים כעיוות דין נוהגת בארצות-הברית. לצורך קיום משפט חוזר מקובלת במשפט האמריקאי הבחנה בין סוגים שונים של פגמים בהליך השיפוטי, על-פי חומרתם, כאשר כל סוג מצריך הוכחת הסתברות שונה של ודאות לכך שבהיעדרו הייתה תוצאת המשפט משתנה. כך, למשל, פגיעה בזכויות-יסוד חוקתיות של הנידון על דרך הסתרת זכותו להיפגש עם עורך-דין או זכותו לשמור על זכות השתיקה, או על דרך קבלת הודאה שמסר שלא מרצונו החופשי מקימה חזקה בדבר טעות שנפלה בתוצאות המשפט. חזקה זו מובילה למשפט חוזר, אלא אם התביעה מוכיחה מעבר לספק סביר כי לפגמים אלו לא הייתה כל השפעה על ההרשעה. ראו Chapman v. California, 386 U.S. 18 (1967); United States v. Wade, 388 U.S. 218 (1967); Arizona v. Fulminante, 499 U.S. 279 (1991).

 

             לעומת זאת, פגמים אחרים בהליך - כגון עדויות-שקר שניתנו על דעתם של המעידים בלבד - דינם, אם נפלו ללא ידיעת התביעה, כדין כל ראיה חדשה אחרת המעוררת סימני שאלה באשר להרשעה. במקרים מעין אלו על הנידון מוטל הנטל להוכיח כי ידיעת האמת הייתה מובילה לתוצאה שונה במשפט. ראו Wayne R. LaFave &  Jerold H. Israel, Criminal Procedure, §19.5(a) at 755 (Student ed., 1985).

          

             רמת ביניים של פגמים בהליך כוללת בחובה פגמים כגון מסירת עדויות-שקר, שהתובע היה מודע לקיומם אך החריש, או גרוע מכך, נתן להם יד, או התארגנות משטרתית להסתיר את האמת. במקרים כאלה מופחת הנטל המוטל על הנידון, ועליו רק להוכיח אפשרות סבירה לכך שהשקר השפיע על הרשעתו. ראו United States v. Agurs, 427 U.S. 97, 103 (1976):

 

In a series of [ ] cases, the Court has consistently held that a conviction obtained by the knowing use of perjured testimony is fundamentally unfair, and must be set aside if there is any reasonable likelihood that the false testimony could have affected the judgment of the jury.

[citing Napue v. Illinois, 360 U.S. 264 (1959); Mooney v. Holohan, 294 U.S. 103 (1935)].

 

 

             בישראל הציעו גישה דומה ד"ר בועז סנג'רו ופרופ' מרדכי קרמניצר:

 

נוכח הפגמים הגדולים ... בהליכי החקירה והפגיעה בזכויותיו הבסיסיות ביותר של הנאשם, ניתן וצריך היה להסתפק בפחות מאשר "ספק סביר" העולה מניתוח חומר הראיות, כדי להצדיק קיומו של משפט חוזר. הצטברותם של פגמים אלה הופכת את ההליך להליך הנגוע באי-הגינות מטעם המדינה כלפי הנאשם. אי הגינות כזו מגבירה את הצורך להיזקק למשפט חוזר - לא רק לשם בירור האמת, אלא גם לצורך החזרת האמון של הציבור במערכת המשפט, במיוחד כשמדובר בפשע החמור של רצח ובעונש החמור של מאסר עולם חובה.

[בועז סנג'רו ומרדכי קרמניצר, "המשפט החוזר - מציאות או חלום? על תבוסתו של הצדק בהתמודדות עם כלל סופיות הדיון", עלי משפט כרך ביכורים (תש"ס) 97, בע' 147].

 

 

37.         ואכן, פגמים דיוניים חמורים מקימים חזקה שאינה ניתנת לסתירה בדבר אפשרות השפעתם על תוצאות המשפט. ראו מ"ח קוזלי, שם בע' 564. ואילו פגמים דיוניים מהותיים חמורים פחות מעבירים את הנטל אל כתפי התביעה להראות היעדר אפשרות להשפעה כזאת. שכן, ראשית, הפגמים הדיוניים עשויים היו למנוע את בירור האמת. ושנית, החזקה משפיעה על הוגנות ההליך המנוהל על-ידי רשויות המדינה, ומגבירה את אמון האזרח במערכות השלטון. הפחתת נטל ההוכחה משרתת איפוא מדיניות הבאה לתמרץ את המדינה לעקור מן השורש תופעות פסולות בהליך הפלילי.

 

             ברי, שהתנהגות הכוללת מסירת עדויות-שקר וחיפוי עליהן איננה נסבלת, ודאי מקום שהדבר מבוצע על-ידי רשויות המדינה המופקדות על שמירת החוק והשגת צדק. אמון האזרחים במערכות השלטון והמשפט מותנה בכך שהצדק ייעשה וגם ייראה.

 

38.        ברם, אף במנותק מן האמור לעיל, פגמים דיוניים מהותיים, שמעצם טבעם גורעים מערכה של ראיה שהובאה בפני בית-המשפט, משליכים על תוצאות המשפט. שכן, הפגם שנחשף אינו מעיד על עצמו בלבד, והשפעתו על תוצאות המשפט אינה נבחנת אך על-ידי שתילתו לתוך המסכת העובדתית כפי שנקבעה על-ידי הערכאה הדיונית. אכן, הפגם משפיע על המסכת העובדתית כולה. "גריעת ראיות או הוספתן משנה את מאזן ההסתברות, שעל-פיו נקבעו הממצאים על-ידי הערכאה הדיונית. ההסתברות לקיומה של עובדה תלויה בראיות הבאות בפני בית-המשפט, וראיה נוספת עשויה להשפיע על ההסתברות אם על-ידי הגדלתה ואם על-ידי החלשתה" (ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433, בע' 442). עמד על-כך קיינס (Keynes):

 

As the relevant evidence at our disposal increases, the magnitude of the probability of the argument may either decrease or increase, according as the new knowledge strengthens the unfavourable or the favourable evidence; but something seems to have increased in either case, - we have a more substantial basis upon which to rest our conclusion.

[John M. Keynes, A Treatise on Probability (1921), 71]

 

 

 

החידוש בבקשה

 

39.         תיקון חוק בתי המשפט תוך ביטול הדרישה להצגת ראיות חדשות ממקד איפוא את המבחן לקיום משפט חוזר בשאלות של תוכן ומהות, ולא בשאלות של זמן וחידוש. עם זאת, על-מנת למנוע מצב בו נידון שנדחתה בקשתו, ישוב ויבקש משפט חוזר, וחוזר חלילה, עד שייענה, קובעת תקנה 8 לתקנות בתי משפט (סדרי דין במשפט חוזר), תשי"ז1957- כך:

 

סירב נשיא בית המשפט העליון להורות על משפט חוזר, לא תוגש בקשה נוספת או אחרת בשל עילה ששימשה יסוד לבקשה שסירבו לה.

[ההדגשה הוספה.]

 

 

             במקרה שבפניי נדחו בקשות ברנס שלוש פעמים, ונדרשת סיבה כבדת-משקל להתיר לו הגשת בקשה זו. אלא שסיבה כזו קיימת בעניינו.

 

40.         בבקשה שבפניי מסתמך ברנס על העילה של "פגם דיוני חמור", שלגביה נקבע במ"ח קוזלי כי היא כלולה בסעיף-קטן 31(א)(4) לחוק. כאמור, שתי בקשותיו הראשונות של ברנס נתבררו תחת משטר משפטי שונה, על-פי סעיף 31(א) לחוק טרם תיקונו. בקשתו השלישית של ברנס נתבררה אומנם לאחר תיקון הסעיף והוספת העילה של "עיוות דין", אך עוד בטרם התגבשה בפסיקה ההלכה המורה כי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט כולל בחובו גם מקרים שבהם הרשעת הנידון נגועה בפגמים דיוניים חמורים.

 

             המשנה-לנשיא לוין, שאף הסתמך על מסקנות החלטה שניתנה בבקשה קודמת שהגיש ברנס, נמנע מלדון בעילה זו. במסגרת הדיון בבקשות הקודמות שהגיש ברנס בית-המשפט בחן איפוא אם יש בראיות שהציג ברנס כדי לשנות מתוצאת משפטו על-פי הרף שהיה מקובל אז בפסיקה. ואילו הבקשה הנוכחית מתמקדת בטענה כי נפלו בעניינו של ברנס פגמים דיוניים חמורים, שמנעו מברנס הליך הוגן, במידה העולה כדי עיוות דין כמשמעו בסעיף 31(א)(4) הנ"ל.

 

             טענה זו טרם נידונה, והיא נבחנת כעת בפעם הראשונה. כאמור, המשנה-לנשיא לוין סבר שההחלטה של המשנה-לנשיא בן-פורת עמדה באמות-המידה שנקבעו בסעיף 31(א) המתוקן, ולפיכך נמנע מלדון בסידרה של ראיות שהוזכרו באותה החלטה, שעליהן מבסס ברנס את טענותיו בדבר קיום פגמים חמורים בהליך.

 

             בנוסף לכך, ברנס אף הציג במסגרת בקשה זאת ראיות שלא נדונו בהחלטה האחרונה, וביניהן הודעות של חוקרי השב”כ והודעת אבוטבול במשטרה.

 

             כל האמור לעיל מצדיק היזקקות לבקשתו לצורך בירורה לגופה.

 

מן הכלל אל הפרט

 

41.         דומה כי אין חולקים עוד, כי בטיפול המדינה בתיק הרצח שבו הורשע ברנס נפלו פגמים. אלא שכאמור, הצדדים נחלקו ביניהם בשאלת ההשלכה שיש לפגמים שנתגלו. לטענת ברנס, הפגמים שנתגלו בהליך שבו הורשע הם מהותיים ועולים כדי עיוות דין, ודי בהם כדי להורות על קיום משפט חוזר מכוח סעיף 31(א)(4) לחוק. לחלופין טוען ברנס, כי הצטברותם של הפגמים בעניינו והתמיהות אחרות העולות מן הפרשה עשויים לשנות את תוצאות המשפט לטובתו, ולכן יש להורות על קיום משפט חוזר מכוח סעיף 31(א)(2) לחוק.

 

             לכך מתנגדת המדינה, הטוענת כי הפגמים אינם עולים כדי עיוות דין כמשמעו בסעיף, וכי גם בהצטברות הפגמים אין כדי לשנות את תוצאות המשפט.

 

הפגמים במקרה ברנס

 

42.         במקרה ברנס, הצטברות הפגמים שהתגלו עם חלוף השנים מקימה חשש כי הרשעת ברנס נגועה בפגמים דיוניים חמורים שאותם ניתן לראות, לפי הסיווג במקובל בארצות-הברית, כפגמים מרמת הביניים. שכן, השקרים והפגמים שנחשפו במשפטו של ברנס אינם בבחינת מעידה או שקר נקודתי של עד זה או אחר. הם מעוררים חשש ממשי כי עודף רצון של המשטרה והתביעה "לסגור" את פרשת הירצחה של רחל הלר גרם להם לא פעם, גם לא פעמיים, להימנע מלדבוק באופן מלא באמת.

 

             שבועת השקר של אלבז בפני שופט המעצרים באשר לסיבת מעצרו של ברנס ועדות השקר של מרקוס בפני בית-המשפט המחוזי שגיבתה אותה היוו רק אות הפתיחה. על המשכה של תופעה חמורה זו ניתן ללמוד משורה של עדים, שבמהלך השנים שחלפו שינו את גרסתם, וחשפו טיפין-טיפין גילויים חמורים אודות דרך התנהלות המשטרה בפרשה: ראשית, אבוטבול, חוקר נוסף בצוות החקירה, שהעיד "בהנחיית התובע", הודה כי שיקר בבית-המשפט ביחס לחקירה וביחס להודאתו של ברנס. שנית, ד"ר בלוך, שהכחיש בעדותו את עצם תלונתו של ברנס על אלימות, אינו שולל עוד היום כי תלונה כזו אפשר שבאה מפי ברנס. שלישית, נבות, קצין משטרה וראש המעבדה הניידת של המז"פ, מודה כי העיד עדות-שקר ביחס לנוכחותו ומעשיו של מרקוס בשחזור, וטוען כי עשה כן בעקבות לחץ שהופעל על-ידי עמיתיו במשטרה. בגרסתו של נבות בדבר נוכחותו של מרקוס בשחזור תומכות גם הודעותיהם של ישראלי וגלי, שלא העיד במשפטו של מרקוס.

 

             רביעית, על עודף המוטיבציה של המשטרה בסגירת תיק חקירת הרצח - גם במחיר של זניחת האמת - ניתן ללמוד גם מהודעתו של בוחבוט, שלפיה אלבז איים עליו יום לפני עדותו במשפט, ודרש ממנו לדבוק בגרסתו הראשונה, השגויה, שאותה העדיפה המשטרה.

 

             משמעותן של כל הראיות הללו, נוסף על סימן השאלה שהן מעלות באשר לכשירות השחזור גופו, היא כי חוקרי המשטרה, שהיו מתואמים ביניהם, העידו שקר במשפט.

 

43.         לכל אלו יש להוסיף, כי לעומת ברנס, שאינו מרפה במשך שנים מן הטענה בדבר חפותו, בולטת הרשלנות הרבה בהתנהלות המשטרה, שאיבדה את מכנסיה של רחל והשמידה את הצלוחית עם תאי-הזרע של הרוצח ובכך גרמה נזק כבד לאפשרות בירור האמת.

 

44.         כאמור, המדינה טענה כי הפגמים שנתגלו הם בשוליה של ההרשעה, וכי ההרשעה אינה נסמכת על הראיות השקריות ואין בחשיפתן כדי לקעקעה.

 

             לא אוכל לקבל טענה זו. שכן, כידוע, פגם שנחשף משפיע על המסכת העובדתית כולה, ובנסיבות הפרשה שבפניי השפעת הפגמים שנתגלו היא מכרעת. לשקרי השוטרים השלכה לא רק על התשתית העובדתית המוטעית שנקבעה, אלא על מעגל רחב בהרבה. משפטו של ברנס התמקד בנסיבות קבלת הודאתו, והתנקז בסופו של דבר לכדי שאלה של אמינות. בשאלה זו נדרש בית-המשפט המחוזי להכריע בין מהימנות ברנס, שטען לבד לחפותו, מחד-גיסא, לבין מהימנות חוקרי משטרה שדיברו בקול אחד והכחישו את גרסתו, מאידך-גיסא. ההחלטה במשפט הזוטא מתבססת במידה מכרעת על האמון שנתן בית-המשפט המחוזי בשוטרים. חשיפתם של שקרים מגמתיים בעדויות חוקרי המשטרה מערערת את אמינותם לא רק לגבי השקרים שנחשפו, אלא גם ביחס ליתר דבריהם, שהוכחשו על-ידי ברנס.

 

             במיוחד יש לייחס משקל כבד לעדות נבות, שנתמכה כאמור בעדויות גלי וישראלי. עדות זו מבססת לא רק את עובדת מסירתן של עדויות-שקר על-ידי אנשי משטרה, אלא גם מהווה ראיית חיזוק לגרסת ברנס בדבר הפעלת כוח ואיומים כלפיו על-ידי מרקוס במהלך השחזור.

 

45.         בהקשר זה יוער, כי בעניינו של נבות יש להיזקק לדברים שמסר בהודעותיו, ולא לקביעותיו של בית-המשפט בפסק-הדין שבו זוכה מרקוס מן העבירה של מתן עדות-שקר. קביעות אלו של בית-המשפט, בשבתו כערכאת ערעור, נגזרו מהחלטתו להתערב באמון שנתנה הערכאה הדיונית בנבות, שהעיד בפניה. למשמעויותיה המורכבות של החלטה זו ראו מרדכי קרמניצר, "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה (תשמ"ג) 407.

 

             אך יהיה הדבר אשר יהיה, קביעות אלו ביחס לנבות נסמכו אך על החומר שהיה בפני בית-המשפט, שלמצער לא כלל את עדותו של גלי. ממילא גם קביעות אלו אינן יכולות להשפיע על עניינו של ברנס, שלא היה צד להליך שבו זוכה מרקוס. זיכויו של מרקוס בערעור שהגיש, שהושתת על שיקולים שונים, אינו משנה איפוא את המטען הראייתי הטמון בעדות נבות, שבעניינו של ברנס צריך להישקל לגופו ולהשתקלל באופן שונה. ברי, כי לא מן הנמנע ששיקלול כזה, גם אם לא הספיק להרשעת מרקוס מעבר לספק סביר בעבירה של מתן עדות-שקר, עשוי להביא לזיכויו של ברנס מחמת הספק.

 

46.         בפרשת מע"ץ די היה בהודאת קצין-משטרה אחד - מתוך שורה של אנשי משטרה שהעידו באותו משפט ונשארו דבקים בגרסתם - שלפיה ההודאות נגבו באלימות, כדי להניע את היועץ המשפטי לממשלה להסכים לקיום משפט חוזר.

 

             לא מצאתי יסוד להבחנה שהציעה המדינה, שטענה כי להבדיל מן הנידונים בפרשת מע"ץ, שלא נמצאו להודאותיהם ראיות חיזוק אובייקטיביות, הודאתו של ברנס נתמכת בעדויות שהפריכו את האליבי שמסר, המהוות תוספת ראייתית בדרגת סיוע. שכן, בית-המשפט המחוזי נמנע בפסק-דינו במשפטו של ברנס מלקבוע ממצא בדבר הפרכת האליבי שמסר ברנס, וחלף זאת דחה את עדות ברנס כולה כבלתי-מהימנה. בדומה לפרשת מע"ץ, הרשעתו של ברנס בוססה על הודאתו במשטרה ועל "דבר-מה נוסף" - השחזור שערך והפרטים המוכמנים שמסר.

 

             עדות נבות מכרסמת ישירות במשקלו הראייתי של השחזור ועשויה אף להשפיע בעקיפין על הערכת מהימנות ההודאה. אשר-על-כן, אפשר, שבית-המשפט המחוזי, שביסס את הרשעתו על האמון שנתן בחוקרים - וכנגזרת מאמון זה, על חוסר האמון בברנס - היה מגיע לתוצאה שונה.

              

שאלת חפותו של ברנס

 

47.         ברנס הצביע בבקשתו זו - כמו גם בבקשות קודמות מטעמו - על שורה ארוכה של עובדות, תמיהות ופירכות החותרות תחת הרשעתו. מקצתן מניתי למעלה, מקצתן נידונו בעבר. ראויה לאזכור מיוחד היא עובדת שחרורו של ברנס ממאסר כעבור שמונה שנים בלבד - שאת ההסבר לה תלתה המדינה בהתנהגותו הטובה של ברנס בכלא - הגם שאין הדבר מוצדק מקום שבו מדובר ברוצח אכזר כרוצחה של רחל הלר. ראו והשוו בג"ץ 2096/99 צבי גור נ' נציב שירות בתי הסוהר (לא פורסם; ניתן בתאריך 27.5.99).

 

48.         איני בטוחה עוד כלל ועיקר באשמתו או בחפותו של ברנס. אפשר שהמית את רחל הלר, אפשר שלא. בסופה של פרשה זו רק דבר אחד ברור לי - בהליך הרשעתו של ברנס נפלו פגמים חמורים. שוכנעתי, כי בפגמים אלו, הרובצים לפתחה של המדינה, בצירוף האפשרות כי מודעות להם הייתה משנה את תוצאות משפטו של ברנס, די כדי להורות על קיום משפט חוזר.

 

             אשר-על-כן, אני מורה על קיום משפט חוזר לעמוס ברנס. המשפט החוזר יתנהל בבית-המשפט המחוזי בנצרת.       

 

             ניתנה היום, א' בניסן תשס"ב (14.3.02).

 

                                                                                                                        ש ו פ ט ת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________

העתק מתאים למקור  99030320.L19

נוסח  זה  כפוף  לשינויי עריכה וניסוח.

רשם

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il

לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il